« לדף הראשי | היש דבר כזה: "תודה שלא מגיבים"? » | מה הוא "חשב" לעצמו? » | אפילו אם זה רק עניין של סמנטיקה » | האם גם מנכ"לים זקוקים לשיעורי התנהגות נאותה ברשת? » | מעבר ל-"מה אתה עושה כעת?" » | מטפורה נאה ... עד גבול מסויים » | גם אני הייתי שם (או, קצת פרסום עצמי) » | חומרים לקידום הדיון » | עוד על ההדהוד העצמי » | תזוזה לתוך עצמנו? » 

יום שישי, 26 באוקטובר 2007 

עדות נופסת לקשיי הסתגלות לעידן האינטרנט

לפני שבוע קראנו על פיטוריו של מנכ"ל מקאן אריקסון בעקבות דעות שהוא פרסם בבלוג שלו. השבוע הסיפור התורן אולי פחות מרשים, אבל קרוב יותר לחינוך. מאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס מוסר שמפקחת מחוזית בניו יורק מוצאת את עצמה במצב די מביך בעקבות מכתב שהיא שלחה, כנראה בטעות, למספר רב של נמענים.

הסיפור בנאלי למדי. התחלתו בריב בין המפקחת לבין מורים בנוגע לדלתות שבעקבות כללי בטיחות צריכות להיות סגורות, למרות החום שנבע ממיזוג שלא פעל:
Back and forth the discussion went, until Oct. 3, when Dr. Farrell wrote an e-mail message to the district’s director of facilities, John Willabay. She vented a bit and then allowed: “Please go KILL these people....Please, please, please.”

Then she sent it - not just to him - but, accidentally, to an unknown number of others as well, including Terri Dubuke, a sixth-grade teacher who was one of the critics. Ms. Dubuke read it in shock and referred it to the teachers’ union, and the matter was discussed at a closed-door school board meeting on Oct. 17.

נדמה לי שאף אחד לא חשב שאותה מפקחת באמת ביקשה להרוג את המורים. היא פשוט כתבה מכתב שבו היא נתנה דרור לתסכוליה. אבל עכשיו הנושא זוכה לכותרות, ומשרד החינוך המקומי חוקר את העניין. המאמר בניו יורק טיימס מזכיר לנו שמדובר בתופעה די נפוצה:
Of course, Dr. Farrell is not alone in sending an e-mail message that reaches an unintended audience. Judith Kallos, who has written four books on e-mail etiquette, said the informality and seeming spontaneity of online communication continue to seduce otherwise sensible people into making fools of themselves.

“Eighty percent of the press calls I get are about this sort of thing,” she said. “I’m constantly hearing from people with Ph.D.’s who get online and write like sixth graders.”

אין, כמובן, מחסור בסיפורים כאלה. גם בחודש הזה, למשל, דווח על הנשיאה של קולג' מכובד שפרסמה צילום עם כיתוב מאד לא פוליטיקאלי קורקט באתר צילומים ציבורי. מרצים בקולג' טענו שהקשר הדברים לא הובן כראוי, ונשיאת הקולג' התנצלה, והסירה את כל צילומיה מאתרים ציבוריים.

אני מודה, לא במיוחד מושך אותי להמשיך לדווח על סיפורים כאלה, אבל יש נקודה אחת שבכל זאת חשוב שנדגיש שוב ושוב. כמעט תמיד, כאשר מדברים על תלמידי בית ספר והתנהגות נאותה ברשת הגישה היא שצריכים ללמד את התלמידים את הכללים הברורים של עולם המבוגרים. הבעיה היא שגם עבור המבוגרים, אותם כללים אינם ברורים, והמבוכה רבה.

אותה מבוכה מובילה למספר מצבים מוזרים. איאן מקינטוש מדווח השבוע, למשל, שמאמר בעיתון סקוטי פרסם שהוא (מקינטוש) ממליץ למורים לעקוב אחרי תלמידיהם דרך אתרי ה-Facebook שלהם. מקינטוש מתקן:
it was implied that all teachers were being urged by me and Learning and Teaching Scotland to sign up for Facebook and Bebo, becoming friends with their students to 'spy' or see what they are up to.

That's not quite what I was saying … it's not about getting into their space so much as learning from it. I've not really got an interest in "being friends" with a fifteen year old, and wonder how much I would learn that I wouldn't pick up on in a healthy in-class relationship. Rather, I'd be asking questions about what it is that makes it tick, and what it is that makes it occasionally a dangerous or at least uncomfortable place to be.

מה יש להוסיף? למקינטוש גישה חינוכית. הוא מבין שגם תלמידיו, וגם הוא עצמו, צריכים עוד ללמוד הרבה על הסביבה המוזרה הזאת שבה אנחנו נידונים לבלות חלק משמעותי מהחיים שלנו.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates