לא צריכים להגיע לבלוג הזה על מנת להתעדכן בסיפור הבא. לראושנה קראתי עליו
בקפטן אינטרנט הבקר, אבל הוא כנראה עושה כותרות כבר מספר ימים, ותוך כדי הכתיבה נתקלתי במאמרים רבים על המתרחש. אין ספק שהוא ימשיך לזכות לפרסום רב בעיתונות וגם בטלוויזיה.
היות ועולמות הפרסום והעסקים די רחוקים ממני, אולי אני טועה בפרטים הקטנים, אבל באופן כללי הסיפור די ברור: אורן פרנק, מנכ"ל חברת הפרסום מקאן אריקסון, פוטר מעבודתו על ידי יושב הראש והבעלים של החברה, אילן שילוח, בעקבות
מאמרון שפרנק פרסם בבלוג שלו במסגרת קפה דה-מרקר. באותו מאמר פרנק כתב ביקורת די חריפה על שידור כלבוטק של השבוע בו רפי גינת חשף ליקויים חמורים במחלקת הבשר של טיב טעם. פרנק כתב, למשל:
להערכתי הזהירה, הזכיר גינת את המילה "חתול" בהטיותיה השונות שלושה עד ארבעה מיליון פעמים. השעות הארוכות בהן אולצתי להיחשף לחתולים משוטטים יכולות להיחשב בנקל לספארי ממושך עם קירשנבאום בלב המאפליה האפריקנית. מאות מליצות, נרדפים, חידודים וציטוטים מעולמו של דיוויד אטנבורו והכול ברצינות תהומית, חף מגרם יחיד ובודד של אירוניה או הומור עצמי. בשלב מסוים של הצפייה פשוט פרצתי בצחוק ואמרתי לבת זוגי שמייד יגיח יגאל שילון מאחורי אחד הארגזים, יוריד את מסיכת החתול וילאט למצלמה "מיאו בייבי" א-לה- טלי סאבאלאס המנוח.
מה באמת ראינו שם מה ה"אמת" הגדולה של גינת? שוט אחד. צילום אחד ויחיד של חתול שנובר בארגז יחיד של בשר... היטיב לסכם את העניין אהוד אשרי - מבקר הטלוויזיה המוכשר בתולדותינו – כשכתב הבוקר "ההר הוליד חתול".
ביקורת כזאת אולי לא נעים, אבל לא כל כך נורא. אך בהמשך פרנק מוסיף:
לא סביר שתמצאו בכל "28 שנותיה ואלפי תחקיריה" (נא לשאוג בבס פומפוזי) אף תחקיר שראה אור ועסק באחד מהגורמים החזקים והמשפיעים בחתוליה שלנו – בדיוק כמו שלא היה בדעתו של גינת להוציא חוזה על שופרסל במקום על טיב טעם. להסתבך עם נוחי? לא בגן של גינת. ילדים חכמים בגן של רפי, מתעסקים רק עם מי שחלש מהם ומלחכים פינכות במסעדות פאר עם כל השאר.
שוב, אין זה תחום שאני מבין בו, אבל אפילו אדם כמוני מבין שהחברות של נוחי דנקנר משתמשים בפרסום של מקאן אריקסון, ואין ספק שבתהטאות כזאת של מנכ"ל החברה יכול ליצור אי-נוחות (בלשון המעטה). לכן, אין זה מפתיע שאילן שילוח הסביר את הפיטורין כך:
התבטאויות מהסוג הזה אינן מקובלות עלי. למשרד פרסום יש חובת נאמנות כלפי לקוחותיו. חובה זו דורשת כללי התבטאות אתיים ברורים, התבטאויות מסוג זה חורגות מכללים אלה
יכול להיות שהוא צודק. מאד יכול להיות שמנכ"ל של חברה כבר איננו אדם פרטי, או לפחות הגבול שבין הפרטי לבין הציבורי נעשה נזיל מאד. אבל אז עלינו לשאול מה מנכ"ל של חברה כזאת עושה עם בלוג? אם הבלוג שלו אמור לשרת משהו מעבר ליחסי ציבור, כיצד הוא חושב שהוא יוכל לשמור על הפרדה בין הפן הציבורי לבין הפן הפרטי שבו?
ואם בארזים נפלה שלהבת? אם אפשר, בכלל, להתעלם מהפרטים הספציפיים שבסיפור הזה, מה ניתן להסיק ממנו לגבי החינוך? המנכ"ל של חברת פרסום ענק פוטר כתוצאה מכך שהכלים הפרסומיים שעומדים לרשותנו היום, דוגמת בלוגים, מטשטשים את הגבול שבין האישי והציבורי. גם הוא, וגם הממונים עליו, מתקשים להבחין היכן עובר אותו גבול.
מספרים לנו שהמערכת החינוכית צריכה ללמד את תלמידיה את כללי ההתנהגות המתאימים לאינטרנט. בוודאי שזה נכון, אבל מי יוכל ללמד אותם את אלה אם כולנו בעצמנו עדיין מבולבלים?
תוויות: בלוגים, גלישה בטוחה
