« לדף הראשי | עוד על ההדהוד העצמי » | תזוזה לתוך עצמנו? » | (רק?) בפינה הקטנה שלי » | עברו ארבעים שנה - מחשבות נוספות » | עברו ארבעים שנה, ויש עדיין ויכוח? » | רעיון נחמד ... אבל לא בהכרח ישים » | ראיון עם סטיבן דאונס - בעברית » | הטוב והמכוער ב-Web 2.0 » | לא רק טקסט, אבל לא לוותר עליו » | לאור זה, המצב בחינוך כמעט נראה סביר » 

יום ראשון, 14 באוקטובר 2007 

חומרים לקידום הדיון

לפני כשמונה חודשים מיכאל ווש, מרצה באנתרופולוגיה תרבותית באוניברסיטה של מדינת קנסס, העלה וידיאו ל-YouTube בשם The Machine is Us/ing Us. תוך זמן קצר הווידיאו הפך viral (האם המילה "נגיפי" התקבלה כבר בעברית?), ובצדק. היה זה וידיאו שבחנה, בצורה נהדרת, הבדלים בין הטקסט המודפס לבין הטקסט הדיגיטלי, וכיצד הרשת משפיעה על החיים שלנו. והנה, השבוע ווש העלה עוד שני סרטים ל-YouTube, שגם הם נהדרים. הם מעוררים גם מחשבה וגם התפעלות. נודע לי עליהם דרך הבלוג של קרל פיש, שהגיע אליהם דרך הודעה שהוא קיבל בדואר אלקטרוני שהפנה אותו לבלוג של מישהו אחר. אני מניח שתוך מספר ימים הבלוגוספירה החינוכית תהיה מלאה בקישורים לסרטים החדשים האלה, והם הבהחלט ראויים לצפייה.

סרט אחד, A Vision of Students Today, הוכן על ידי ווש ו-200 סטודנטים שלומדים אצלו. בסרט הזה הסטודנטים שואלים לגבי הרלוונטיות של דרכי ההוראה הנהוגות בקמפוס שלהם. הסרט השני, Information R/evolution, ממשיך את קו המחשבה של The Machine is Us/ing Us, ובוחן כיצד מידע מאורגן אחרת בעקבות הרשת והדיגיטליות. שוב, שניהם נהדרים.

אבל באותה מידה שאנחנו בדרך כלל מתאכזבים מסרטי המשך שמתקשים לקיים את ההבטחה של קודמיהם, גם הסרטים האלה כאילו מבקשים מאיתנו לבחון אותם בעין ביקורתית יותר. וכאשר אני עושה כך, אני מוצא את עצמי בוויכוח די חריף עם חלקים מהם. כזכור, 200 סטודנטים השתתפו בהכנת הסרט הראשון. בתוך הסרט אנחנו רואים מסמך גוגל שעליו כל הסטודנטים האלה עבדו, כנראה על מנת להעלות רעיונות לסרט. מוסרים לנו שאותם 200 סטודנטים ערכו את הסרט 367 פעמים. אמנם מדובר במספר די גדול, אבל זה פחות בשתי עריכות עבור כל סטודנט - השתתפות שאפשר לכנות אותה אפילו דלילה (וגם לא מפתיעה). יש בסרט גם אמירות שנראות לי פשטניות מדי. מראים לנו לוח גיר ומסבירים שבכיתה המסורתית המידע הוא "up here", ושמצפים מהסטודנט "to follow". יש, בוודאי, לא מעט מרצים שמסוגלים "להוביל" את הסטודנטים שלהם ללמידה משמעותית מבלי שהם דורשים רק שילכו אחריהם. צורמות יותר הן כמה אמירות של הסטודנטים שקובעים שחלק קטן ממה שהם לומדים בשיעור באמת רלוונטי לחיים שלהם. יתכן מאד שזה נכון, אבל חלק מחוויית הלמידה היא חשיפה לדברים שלפני-כן לא נראו כרלוונטיים. אם ידענו מה אנחנו צריכים ללמוד, היינו מגיעים לידע הזה בכוחות עצמנו.

הסרט השני מצליח להציג את השינוי שמתרחש בארגון מידע בעקבות הדיגיטליות, אבל הוא נתפס בפופוליזם זולה. על רקע הוויקיפדיה, למשל, אנחנו קוראים:
together we create more information than the experts

שהיא אולי קביעה נכונה, אבל חסרת משמעות. אנחנו זקוקים, הרי, לא רק לכמויות של "מידע", אלא למידע מהימן, ולאור זה כמות המידע איננה הנתון החשוב. זאת ועוד, יש כאן הבחנה בין "אנחנו" לבין "מומחים", ולטעמי נכון יותר היה לבחון כיצד "אנחנו" הופכים להיות "מומחים".

אבל נקודות הביקורת שאני מעלה כאן אינן באות כדי לקטול את הסרטים של ווש שהם (שוב) נהדרים. קרל פיש, שדרך הבלוג שלו הגעתי אל הסרטים, מציג את הדברים בצורה מצויינת בשם המאמרון שבו הוא מקשר לסרטים: Two More Conversation Starters. אכן, הסרטים, והמחשבות והרעיונות שעולים בעקבות הצפייה בהם, באמת יכולים להיות זרזים נהדרים לדיונים פוריים מאד.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates