לפני כניסת החג קראתי בקפטן אינטרנט על
כנס בעולם העסקים על Web 2.0 שנערך לאחרונה. המסר הבסיסי היה שמנהלים חוששים מהמציאות החדשה ש-Web 2.0 מבשרת, אבל גם שהם יצטרכו ללמוד להתמודד איתה. מתוך הכתבה:
המחשבה שניתן לשלוט באינטרנט מלמעלה, קרי מרמת המנהלים, כבר מזמן אינה מציאותית. העובדים בארגונים והלקוחות הם אלה שישפיעו.
במילים אחרות, עולם העסקים מתנהל באופן היררכי, כאשר המנהל קובע עבור עובדיו, בין היתר, מה יגידו (אם בכלל) על מקום העבודה שלהם. מדובר בעולם שמעדיף לשמור על סוד במקום לאגור ידע משותף, בעולם הרגיל לבדוק, על הדקה, כיצד עובדיו מנצלים את זמנם - תכונות שאינן תואמות את המציאות של Web 2.0. אין, בדברים אלה, שום דבר שונה ממה שצייתי כאן
לפני בערך עשרה ימים, בעקבות מאמרון ב-Read/Write Web (מלבד העובדה שהפעם הדברים נכתבו בעברית). אבל אם, בעקבות המאמרון הראשון, זיהיתי נקודות חפיפה בין העסקים והחינוך, לאור המאמר בקפטן אינטרנט הרגשתי שאולי המצב בחינוך הרבה יותר טוב מאשר זה שבעסקים.
למרות החשש הגדול של חלקים נרחבים במערכת החינוך מכלי Web 2.0, יש בכל זאת פתיחות לנסות לבחון כיצד אלה יכולים להשתלב בתהליכי למידה. מהמאמר בקפטן אינטרנט אני מתרשם שהכדאיות הבלעדית שיש לבחון בנוגע לכלים האלה בעסקים היא באיזו מידה הם מגדילים את ההכנסות. מתוך המאמר:
בישראל יש כ-250 אלף בלוגים, וכ-200 אלף תגובות בפורומים ובאתרים נכתבות מדי יום, אבל הכלכלנים יודעים כי יש לשפוט טכנולוגיה רק במונחי היכולת שלה להציג גידול ברווחיות. לווב 2.0, כך נדמה, אין בשורה בעניין זה, לפחות לא מיידית.
בהמשך, מצטטים את פרופסור גדי אריאב מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב שאמר:
זו תופעה מורכבת שאין כלים להבין אותה. איך מודדים את חלקם של הבלוגרים בתל"ג? איך בודקים שליטה, מטרה, תועלת, תרומה לחברה, עלות שולית? הכלכלה של הבלוגרים אינה מדידה, ומבחינה ניהולית אין כלים להתמודד ולנהל את זה כמערכת מידע, ולכן מדובר בסיוט.
נדמה לי שבדבריו של אריאב יש ביקורת כלפי עולם העסקים, ושהוא מייחל לשינוי בניהול שיאפשר לכלי Web 2.0 להשפיע לחיוב, אבל אותו חיוב עדיין יימדד, כנראה, ברווחיות.
דווקא מה שמדאיג אותי הוא הסיכוי שכלי Web 2.0 ישתלבו בחינוך רק בעקבות זה שעולם העסקים יאמץ אותם (כמו שקרה בעבר עם כלים ממוחשבים אחרים). במקרה כזה, ה-"השתלבות" תהיה על בסיס של ציונים, של הכנת עבודות, של חלונות ראוה למנהלי בתי הספר, ולא של הלמידה המשמעותית שאותם כלים מאפשרים.
תוויות: כלים חברתיים, שימוש בבתי ספר
