לפני חודשיים וחצי קישרתי כאן למדור חדש שכותב האוורד ריינגולד באתר האינטרנט של ה-San Francisco Chronicle, מדור שעוסק באוריינות דיגיטאלית. ציינתי אז ששמחתי מאד שריינגולד, דמות מוכרת וחשובה באינטרנט כבר שנים רבות, החליט שהנושא הזה מצדיק מדור בעיתונות הפופולארית. ציפיתי שהכתבות של ריינגולד יהיו ראויות מאד לציטוט, ודווקא בגלל זה המדור הזה היווה עבורי בעיה. אם ריינגולד אכן יכתוב דברים שכדאי לצטט, האם יהיה זה נכון לעשות זאת כל פעם שהוא מפרסם כתבה? בינתיים ריינגולד עוזר לי להתמודד עם הדילמה הזאת – לא מפני שמה שהוא כותב פחות מעניין מאשר ציפיתי, אלא מפני שהוא כותב בתדירות יחסית נמוכה – הכתבה הרביעית במדור הופיעה לפני מספר ימים. אבל תדירות נמוכה איננה מעידה על איכות ירודה, ובהחלט כדאי להתייחס לכתבות.
בכתבה החדשה ריינגולד עוסק באחת הבעיות המרכזיות באוריינות הדיגיטאלית – כיצד נזהה שהמידע שאליו אנחנו מגיעים מהימן? זאת, כמובן, לא בעיה חדשה, אבל ככל שכמות המידע שאליו אנחנו נחשפים הולכת וגדלה, ואחוז המידע הכוזב או המטעה מתוך הכמות הזאת גם גדל, הבעיה נעשית יותר ויותר אקוטית. ריינגולד כותב:
Unless a great many people learn the basics of online crap detection and begin applying their critical faculties en masse and very soon, I fear for the future of the Internet as a useful source of credible news, medical advice, financial information, educational resources, scholarly and scientific research. Some critics argue that a tsunami of hogwash has already rendered the Web useless. I disagree. We are indeed inundated by online noise pollution, but the problem is soluble. The good stuff is out there if you know how to find and verify it. Basic information literacy, widely distributed, is the best protection for the knowledge commons: A sufficient portion of critical consumers among the online population can become a strong defense against the noise-death of the Internet.
המשך הכתבה מכיל מספר המלצות. ריינגולד מעוניין פחות בכלים טכנולוגיים שבעזרתם נוכל לבחון מהימנות מאשר בפיתוח העין הביקורתית של הקורא. מדובר בהמלצות טובות, אם כי חייבים להודות שאין בהן הרבה חדש. רבים אחרים, וגם ריינגולד עצמו, כבר כתבו על האסטרטגיות האלו בעבר. חשוב לציין שאין הוא חושב שבעיית המהימנות היא בעיה שקיימת רק באינטרנט. הוא מדגיש ש:
The biases of trusted sources like newspapers and television need to be examined critically, as well as those that come in from what are increasingly called "social media."
אבל אם אין הרבה חדש בכתבה של ריינגולד, למה אני בוחר להתייחס אליה כאן? דווקא מסיבה אישית. כותרת הכתבה היא Crap Detection 101, וריינגולד פותח אותה עם ציטטה מארנסט המינגווי:
Every man should have a built-in automatic crap detector operating inside him.
לפני 40 שנה גם ניל פוסטמן השתמש במשפט הזה. הוא מופיע (בניסוח טיפה שונה) בספרו Teaching as a Subversive Activity, וגם בהרצאה שנשא בכנס ארצי של מורים לאנגלית -
Bullshit and the Art of Crap-Detection. בדומה לריינגולד היום, והרבה לפני שהמונח "מידענות" נכנס ללקסיקון, פוסטמן זיהה באוריינות מידעית אחד הכישורים החשובים של ימינו. בעיניו פיתוח היכולת לזהות את המזויף או את המטעה במידע שמציף אותנו הוא אחד התפקידים המרכזיים של החינוך. וכמובן שגם לפני ה-WWW, בני נוער גדלו לתוך עולם מלא במידע כוזב. באותה הרצאה פוסטמן טען:
As I see it, the best things schools can do for kids is to help them learn how to distinguish useful talk from bullshit. I will ask only that you agree that every day in almost every way people are exposed to more bullshit than it is healthy for them to endure, and that if we can help them to recognize this fact, they might turn away from it and toward language that might do them some earthly good.
והיכן הקשר האישי? לפני 11 שנים, בכנס מו"ח, הצגתי הרצאונת בשם "איתור זבל נוסח שנות ה-90". באותם ימים ה-WWW היה, עבור רבים, מרחב חדש ולא מוכר. טענתי שמפני שלמערכת החינוכית לא היו כלים להתמודד עם המידע הרב והלא מסונן שהגיע לתלמידים דרך האינטרנט, היא ראתה בו איום. אבל טענתי גם שבדיוק בגלל זה ה-WWW מעניק למערכת הזדמנות לעסוק בתפקיד החשוב של פיתוח הביקורתיות. הבעתי את התקווה שאולי, בגלל החשיפה לאינטרנט, המערכת סוף-סוף תקבל על עצמה את המשימה של פיתוח ה-crap detection של תלמידיו.
נעים לי לקרוא שגם ריינגולד רואה בכך מטרה חשובה, אם כי עצוב לציין שאחרי יותר מעשור בכלל לא ברור שאנחנו מנצחים בקרב נגד המידע הכוזב.
תוויות: מידענות, פרסום אישי
לדעתי מנגנון ה- Crap Detection מתפתח אצל אנשים באופן טבעי. אני מניח שאפשר ללמד או לתת טיפים טובים לאוריינות טכנולוגוית נבונה, אך הלימוד הטוב ביותר הוא טעויות.
ככל שרב המידע השגוי (בהנחה שהוא פרופורציוני למידע בכלל) כך נוחה הדרך להעמיד אותו על שקריותו. תלמיד אשר יבצע טעות יחשף מהר על ידי עמיתיו או מוריו (בהנחה שקיים מנגנון פתוח ויעיל דיו) ועצם החוויה תלמד אותו רבות.
גם ההסתכלות במבוכתם של אחרים שטעו יכולה ללמד אותנו רבות.
אני מאמין שזוהי חלק מההתבגרות הטכנולוגית של כולנו.
נשלח ע"י:
אייל לוין | 06 יולי, 2009 02:23
לצערי, הצגת מידע שגוי על ידי תלמיד, אם איננה טעות גסה או בולטת במיוחד, לא תמיד נחשפת על ידי מוריו- אם היא מוצגת בצורה הנראית אמינה (מודפסת וכרוכה כעבודה). גם בעבר, הדברים המודפסים נתפסו כאמינים יותר בשל צורת הגשתם.
אני חוששת שאחת מצורות ההתמודדות של מערכת החינוך עם הצפת המידע היא סינונו. כמובן שהסיבה המוצהרת היא לסנן תוכן שאינו ראוי, אך בדרך מסוננים כמובן גם דברים שאינם שייכים לקטגוריה זו (באחד מבתי הספר שאליהם נכנסתי, היה הג'ימייל חסום כתוכן לא ראוי). בבתי ספר בעולם, מסננים את מייספייס או את פייסבוק או את יוטיוב באופן מוחלט.
בנוסף, האסטרטגיות שאותן מלמדים את התלמידים על מנת להתמודד עם ההיצף (כמו למשל סיומת של אתר שמעידה על מהימנותו), הם דרכי התמודדות טכניים בלבד ושגויים לעיתים קרובות. למרות שאני עצמי לא מצאתי דרך להתמודד- ואולי אני גם לא רוצה - כי בכל פעם שאני מחפשת אתונות אני עשויה למצוא מלוכה- כלומר איזושהי פנינת מידע מרתקת, נראה שאם השאלות שנשאל יהיו שונות - גם התשובות יהיו כאלה- "מה הייתה השאלה ששאלת? האם מצאת תשובה לשאלתך? האם מצאת תשובות לשאלות אחרות? מה הן השאלות?" אך למרות זאת לי בודאי אין תשובה אחת ברורה כיצד מתמודדים.
נשלח ע"י:
Unknown | 06 יולי, 2009 07:38
אייל בוודאי צודק - עם הזמן היכולת שלנו לזהות את הזבל, ואת הדרכים שבהן אותו זבל מוסתר או מחופש, גדלה. אבל לצערי, זה לא קורה אצל כולם. לכן, היה רצוי שהמערכת החינוכית היתה עוזרת. נכונה גם הטענה שאנחנו לומדים מטעויות, אבל לא מספיק.
יש, כמובן, מלכוד - אנחנו רוצים מערכת חינוכית שאומרת לתלמידיה שהחברה הסובבת מלאה באנשים וחברות (וממשלות) שעובדים עליה, אבל מערכת חינוכית שתעשה זאת תבגוד באותם שלטונות שמממנים אותה. אזרח טוב איננו אזרח שמאמין לכל מה שאומרים לו, אלא אזרח ששואל שאלות קשות - אבל קשה למצוא מערכת חינוכית שבאמת רוצה לפתח אזרחים ביקורתיים.
נשלח ע"י:
יענקל | 07 יולי, 2009 08:07