בלוגרים חינוכיים אמריקאיים רבים נמצאים כעת בכנס ה-
NECC (ה-National Educational Computing Conference) שנערך השנה בוושינגטון הבירה. צפויים לנו מספר ימים גדושים במאמרונים על הכנס. גם ג'ף אוטכט נמצא שם, אבל לפני שהוא מתחיל לדוח על הכנס עצמו, הוא כותב על התכנסות לא רשמית של בלוגרים – ה-
EduBloggerCon שנערכת בסמוך ל-NECC זו השנה השלישית. ההתכנסות הזאת איננה מתיימרת להיות דומה לכנס המרכזי שהוא אירוע כמעט המוני, אלא להוות מרחב שבו בלוגרים חינוכיים (שעל פי רוב, בהשוואה למשתתפים האחרים בכנס, הם משוגעים לדבר מבחינת השימוש בכלי אינטרנט חדשים בחינוך) יכולים להפגש ולהחליף דעות. אוטכט השתתף בהתכנסויות של השנתיים הקודמות, ולפני שנה הוא כתב שריבוי המשתתפים, ותכנית מאורגנת מדי, פגעו בחוויה. הוא מציין שהשנה ההתכנסות היתה יותר מוצלחת מפני שהיא חזרה לממדים צנועים יותר.
לפני שנה מעל 12,000 אנשי חינוך שילמו דמי השתתפות בכנס ה-NECC, ומתוכם בערך 250 השתתפו ב-EdubloggerCon. יתכן שהמספר הזה גדול מדי על מנת לאפשר דיונים מעמיקים, אבל הוא בכל זאת אחוז זעום של המשתתפים ב- NECC עצמו. אבל כזכור, אוטכט מרוצה יותר מממדי ההתכנסות השנה - בערך 75 בלוגרים בלבד, ממדים שבוודאי אפשרו תחושה כמעט משפחתית בין המשתתפים. אבל הבעיה היא שעם כל הכבוד לתחושת השייכות, המשתתפים ב-EduBloggerCon אינם אמורים להיות משפחה. בעיני עצמם הם חוד החנית של תפיסה שגורסת שהתקשוב החינוכי מסוגל לשנות את פני החינוך כולו. חשוב שהם ידברו בין עצמם, אבל בוודאי לא רק בין עצמם. ספק אם מספר זעום כזה של מהפכנים יכול להשפיע בתוך כנס גדול כל כך. קשה לא להתרשם שיש כאן מלכוד – מצד אחד הבלוגרים האלה רוצים להשפיע, אבל מצד שני, הם רוצים לשמור על מידה מסויימת של שבטיות.
נדמה לי שהמושב ב-EduBloggerCon שאוטכט ארגן הוא עדות לכך.
לדברי אוטכט המושב עסק ב:
where is EduBlogging heading and/or is it dead already?
אוטכט היה מרוצה מהדיון:
It was a good discussion that talked about how the conversation is changing. That at a point in time we used to actually take time to read and leave comments on blog posts. Now we read, and retweet blog posts. We talked about how Twitter is the new aggregator and is replacing RSS as a way people are getting their information. On this blog for example, I have more readers that come via Twitter then I do via the RSS feed.
במילים אחרות, הדיון מצטמצם – גם במספר האנשים שיודעים על קיומו, וגם בהיקפו. הגרעין הקשה של הבלוגרים החינוכיים כבר לא קוראים מאמרונים לעומק, אלא רק ברפרוף, ובמקום לפתח דיון סביב מה שכותבים, הם פשוט מקשרים למה שאחרים כותבים באמצעות Twitter שאיננו מאפשר הרחבה והעמקה. אוטכט מוסיף שבגלל Twitter תוחלת החיים של מאמרונים מתקצרת – אחרי 20 דקות מאמרון חדש כבר הופך למיושן. לצערי, בדרך הזאת דיונים משמעותיים הופכים ללא יותר מאשר מילות קוד שרק חברי הכת מבינים.
התרשמתי (אולי בטעות) שאוטכט איננו מוטרד מהמציאות החדשה הזאת. הוא מדווח שבאותו מושב דייוויד ורליק הדגיש שהעיקר איננו כלי זה או אחר, אלא התקשורת והדיון. אוטכט מוסיף:
Yes, the conversations are changing. But in the end we’re just communicating with different tools. Whether it’s paint drawings on walls in a cave or quick 140 character Twitter messages. We have an internal need to communicate and that’s the fundamental skill we need to be teaching students.
יכול להיות שהוא צודק, אבל אינני משתכנע. יש, ללא ספק, דמיון בין ציורים על קיר של מערה, הודעות ב-Twitter, מאמרונים בבלוג וספרים, אבל ההבדלים ביניהם משמעותיים מאד. אוטכט צודק – צריכים ללמד תלמידים את המיומנות הבסיסית של תקשורת. אבל צריכים גם לעזור להם להבין שיש הבדל איכותי בין העברה בסיסית של מסר, חשוב ככל שיהיה, לבין התמודדות אישית וקבוצתית עם אותו מסר, התמודדות שיכולה להוביל לפיתוחו ולחידודו, וגם להפצתו לקהלים חדשים. אני חושש ששביעות הרצון של אוטכט מההתכנסות השבטית של EduBloggerCon השנה מצביעה על כך שהוא שוכח את ההבדל החשוב הזה.
תוויות: בלוגים, הרהורים, כלי ווב 2.0
במוזה של השעות הקטנות:
יש מי שמאמץ
את הכלי המצייץ
מבלי למצמץ
:-)
איריס
נשלח ע"י:
אנונימי | 01 יולי, 2009 02:56