« לדף הראשי | גם דיגיטאלי וגם חוסך ... ואולי אפילו חינוכי » | חזרה (בלתי צפוייה) לנושא קרוב לליבי » | והוא בכלל לא ידע שהוא כותב » | הפורטפוליו, וזהות דיגיטלאית » | מה? שוב שואלים למה צריכים תקשוב? » | מאמרון שכולו היסטוריה » | שטח אפור, אבל לא בהכרח פסול » | שאלה של עדיפויות? » | מעבר לראייה פשטנית » | לא קסמים, אבל בכל זאת הרבה » 

יום שישי, 12 ביוני 2009 

אין לאף אחד מונופול על ההתנגדות לשינוי

במסגרת אחרת התייחסתי טיפה למאמרון של סילבי נואל שהתייחסה לטענה של דון טפסקוט שמוחותיהם של בני הנעורים פועלים אחרת מאשר אלה של ההורים שלהם. המאמרון של נואל צמח כתגובה לקטע שכתב טפסקוט. טפסקוט (בוודאי כזכור) טוען שהעובדה שבני נוער גדלים עם הדיגיטאליות גורמת למוחות (minds) שלהם לעבוד בדרך אחרת מאשר של דורות קודמים. נואל מגיבה:
No, no, no, no, no. No.

I am willing to accept the idea that the young generation is used to a different way of interacting with information and with each other and that this may have an impact on what they expect from university. But to claim that their minds work differently? Jeez, Louise!
נואל כותבת שטפסקוט טוען שבני הדור שלה לא התנגדו לשיעורים שבהם המרצה עמד לפני הכיתה והרצה מפני שהשעות הרבות שבהן הם ישבו מול הטלוויזיה וצפו בה באופן פסיבי הכינו אותם לשבת בשקט בהרצאות באוניברסיטה. נואל מגיבה שדווקא גם אז עבורה שיטת ההוראה הזאת היתה משעממת. היא כותבת שאם היו נותנים לה, ולעמיתיה לספסל הלימודים, אפשרות ללמוד באופן אינטראקטיבי יותר, היא בטוחה שהם היו עטים על האפשרות. לכן, אפילו אם היא איננה מסכימה עם טפסקוט בנוגע לתפקוד המוח, היא מקווה שבני הנוער של היום יצליחו לשנות את דרכי ההוראה המקובלות.

אני כמובן מזדהה עם הביקורת של נואל על טפסקוט, וגם אני זוכר לא מעט הרצאות משעממות. אבל אני גם זוכר הרצאות שריתקו אותי ועוררו אצלי מחשבות ושאלות. אולי בגלל זה אחת התגובות למאמרון של נואל הרשימה אותי במיוחד. דניאל למיר, פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה של קוובק במונטריאל מגיב שהוא רחוק מבטוח שסטודנטים רוצים אינטראקטיביות:
I remember several years ago, when I was assistant professor at Acadia University, I decided that students could be responsible, so I chose to be flexible about assignment deadlines. Sure, students could still give me their homeworks every week, but they could also rearrange their schedule. Well... I got crap over it... from the students. I am still flexible over the assignments, and I still get unusual drop-out rates. I no longer get bad reviews for it because I no longer tell my students that I am flexible.
למיר מוסיף שסטודנטים, בכל הדורות, רוצים להיות לומדים פסיביים:
They don’t want to have to “interact”, they want to be told what to do. Of course, it is not entirely the result of how they were educated, because it is just plain harder to take charge of your life... but I don’t think Tapscott realizes how our current system relies strongly on student expectations. It is not University management that is resisting to changes... students are just plain not asking for changes. Students want the country-club-like campus with old-school lectures. Even if it is useless, even if it is boring.
בהערה נוספת, מעניינת ביותר, למיר מציין שבסרטי מדע בדיוני, סרטים שיש בהם המצאות טכנולוגיות מדהימות, הלמידה שמוצגת בהם היא דווקא למידה מסורתית למדי:
Have you ever noticed how “Star Trek Academy” is depicted? Exactly like any current-day school. Zero progress. In the recent Star Trek movie, you even have the large lecture hall.

If you have the technology to fly to the stars, why would you cram 500 students in a classroom for a lecture?

Progress will start happening when scifi movies represent schools differently.
אולי בהשפעת המאמרון של נואל, למיר כותב בבלוג שלו על לימודיו, ובמיוחד על מבחנים. הוא מוצא את עצמו מסכים עם בלוגר אחר (מרצה באוניברסיטה באנגליה, שהוא מצטט) שמבחנים אינם מודדים את הדברים שבעיניו הם באמת חשובים:
But wait... as a professor, why would I care about how my students do on a 3-hour exam? Does it measure what I care about? Jon Dron said it best: ”So, I have been thinking about what exams taught me:(…) that the most important things in life generally take around three hours to complete.

We need novelists, NASA engineers, and researchers. People who can work for days, weeks, months, on the same project. What I want from my students is an ability to sit down for hours and days, and work out difficult problems. I see no evidence that training specifically for exams is the right type of training.
בסיום המאמרון שלו למיר מכריז שמתחילת שנת הלימודים הקרובה כל המבחנים שלו יהיו מבחנים שאפשר לבצע בבית. אבל גם כאן אין בהכרח סיום – סטיבן דאונס, למשל, מגיב למאמרון (בבלוג של למיר) שמפני שכתיבת מבחן בבית התנגשה עם העבודות שהיו עליו לעשות כדי להתפרנס, כאשר הוא היה סטודנט הוא העדיף מבחנים בכיתה על מבחנים שאפשר היה לכתוב בבית.

והנה, התחלתי לכתוב על כך שסטודנטים שגדלו עם הדיגיטאליות אינם בהכרח אלה שלא רוצים הרצאות ושיעורים פרונטאליים, וכמעט באופן בלתי-נמנע גיליתי שכל קורא מגלגל את הנושא לנושא צדדי טיפה שונה. התחלתי עם מאמרון, ומצאתי עניין בתגובות. כתבתי פעם שאני אוהב בלוגים?

תוויות: , ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates