הבלוג של ג'יי פפמן מתעדכן רק לעתים די רחוקות. יש בו תקופות קצרות של פעילות מוגברת בין תקופות ארוכות של שקט. אינני זוכר מה משך אותי לעקוב אחר הבלוג שלו - הרי ללא ספק יש לא מעט בלוגרים חינוכיים אחרים שכותבים דברים דומים למה שהוא כותב. אי-שם בעבר משהו בגישה שלו לנושא התקשוב החינוכי מצא חן בעיני, ולכן השארתי אותו בתוך קורא ה-RSS שלי. ולכן, כאשר מאמרון חדש מופיע זאת די הפתעה עבורי, ועל פי רוב הפתעה נעימה.
השבוע פפמן כותב על הסיבות שבגללן אנשי חינוך מבקשים לקדם את התקשוב בחינוך. לטענתו, רבים מאיתנו רואים את התקשוב כסוס טרויאני שבאמצעותו ניתן לקדם סדר יום חינוכי:
Tech folks frequently buy in to this Trojan Horse metaphor. Often, we (they?) think that by sneaking computers into classrooms under various auspices (e.g., it's the 21st century, the Internet is Really Important) with the real hope that what will happen is that teachers will embrace notions of constructivism, will become more student-centered and will change our educational system.
במידה לא קטנה של הסכמה עלי להודות באשמה. סדר היום שלי הוא בראש ובראשונה חינוכי. אם התקשוב החינוכי יהווה רק אמצעי לעקוב אחר ציונים ולהעריך הישגים, אם הוא רק יאפשר ניהול יעיל יותר של בית הספר, ספק אם הייתי ממשיך לעסוק בתחום הזה. (נעים לי להוסיף שאני בטוח שכך המצב גם עבור רוב השותפים שלי למלאכת התקשוב החינוכי.) אבל אין זה אומר שאנחנו מבקשים "להגניב" פדגוגיה הבנייתית לתוך בתי הספר באמצעות התקשוב. אנחנו הרי משוכנעים שהתקשוב והקונסטרוקטיביזם ממש מתאימים זה את זה.
האמת היא שגם פפמן שותף לדעה הזאת. הוא איננו כותב על מנת להתריע על פעילות חתרנית של גייס חמישי חינוכי, אלא כדי לשאול אם בכלל צריכים להצדיק את השימוש בתקשוב. הוא מהרהר אם אולי הדרישה לשימוש הבנייתי בתקשוב מוגזמת או מיותרת. הוא כותב:
It strikes me today that though I'm all for these changes, I don't think that the promise of those changes is the point. I continue to be struck that we in education seem to feel obligated to come up with some Really Good Reason to use computers in schools. So much so that, for example, teachers in schools where every kid has a laptop, lament that they're "only" word processing and using the web. They think that they need to have kids creating movies or doing something that's "not possible" without computers. Otherwise, they're somehow "wasting" the computers.
פפמן מזכיר לנו שבתחומים אחרים לא שואלים אם השימוש במחשב משרת צרכים נעלים יותר או מיוחדים יותר מאשר מה שעשו לפני עידן המחשב. במקום זה, פשוט משתמשים בכלי. ולאור זה הוא שואל למה צריכים לעשות זאת בחינוך. אולי כדאי יותר פשוט להכניס מחשבים לתוך בתי הספר, עם מינימום של תמיכה והטמעה, ולאפשר למורים ולתלמידים לראות מה אפשר לעשות איתם. פפמן מציין שהגישה הזאת לא כל כך משכנעת – לא את עצמו, ובוודאי לא אחרים – אבל נדמה לי שבכל זאת, הוא נוטה לאמץ אותה.
אני יכול להבין את הדילמה שלו. כבר מזמן התקשוב הפך להיות חלק בלתי-נפרד מתרבות החיים שלנו. אך משום מה בחינוך זה איננו מספיק – אנחנו מחפשים "שימוש נבון"; אנחנו מבקשים ניצול ייחודי של הכלי. וה-"ייחודי", כמובן, הופך מהר מאד לנדוש, ועלינו שוב למצוא הצדקה חדשה. נדמה לי שפפמן איננו "פותר" את הדילמה שלו. הוא איננו מסיק מסקנה, לא לצד הסוס הטרויאני, ולא לצד השימוש נטול הייחוד. ולמען האמת, אינני בטוח שיש פתרון לדילמה הזאת, מלבד להעלות אותה מדי פעם בבלוגים שלנו, להכיר בקיומה, ולהמשיך הלאה.
תוויות: הרהורים, שימוש בבתי ספר
