לפני כמה ימים סימנתי לעצמי מאמרון חדש של ג'ף אוטכט –
What’s the purpose of going 1:1. במאמרון הזה אוטכט מתייחס
לכתבה בניו יורק טיימס מלפני שנתיים שדיווחה על כך שמספר בתי ספר שכמה שנים לפני-כן אימצו פרויקטים של 1:1 התחילו לזנוח אותם. אוטכט מסביר שלאור המטרות המוצהרות של אותם בתי ספר, הוא איננו מופתע שהחליטו לא להמשיך בפרויקט. הוא מדגיש שעל מנת לנצל את התקשוב בצורה מוצלחת, צריכים לקבוע מטרות ברורות, ולדעתו מטרה מרכזית צריכה להיות העצמת התלמיד. כצפוי, הסכמתי עם אוטכט. אבל משהו צרם לי והתקשיתי לזהות מה גרם לאי-הנחת שלי כלפי המאמרון.
אמתול
אסתי דורון כתבה על המאמרון שח אוטכט. היא מתארת בהרחבה את המודל שאוטכט מציג שעל פיו, לטענתו, אפשר לקבוע את הצרכים התקשוביים של בית ספר. אבל משהו במאמרון הפריע לאסתי. היא כותבת:
האמת, שכשקראתי את המאמר הרגשתי שלא ממש קבלתי תשובה לשאלה שלשמה הוא נכתב. אמנם, המודל מקל על החשיבה, וייתכן שהשאלה מה רוצים שהתלמידים יעשו אכן עוזרת למקד את התכנון של מערך ההדרכה וההתפתחות המקצועית. ברור שהרצון הוא ללמידה אחרת, לפדגוגיה חדשה, אבל מדבריו של אוטכט לא ברור איך היא מושגת.
אני מסכים. יש, כמובן, מבחר סיבות שבגללן אנשים כותבים לבלוגים שלהם. יש מי שמדווח על המתרחש בכיתה שלו, ואחר שעוסק בשאלות "הגדולות" מבלי לרדת לפרטים. שתי הגישות, ואחרות, לגיטימיות. אבל נדמה לי שאסתי, כמוני, ציפתה ליותר אצל אוטכט מאשר ההצהרה הסתמית למדי שהפעם הוא סיפק. אסתי מנסחת את השאלה שאליה אוטכט מתייחס: "מה אנחנו רוצים שהתלמידים ידעו?", והתשובה של אוטכט - "העצמת כישורי הלמידה של התלמיד" – איננה שונה מהתשובה שהיינו מקבלים גם ממי שאיננו עוסק בתקשוב, או עובד בסביבה של 1:1. במקרה כזה, היה עדיף לתת תשובה ברחל בתך הקטנה.
כך עושה רותי בן-ישי, למשל, בבלוג שלה באדיורשת, בו היא מדווחת על המתרחש בכיתה שלה. לפני שבוע רותי כתבה על "
שיעור קצת אחר: מסע בעקבות שאלה של תלמיד". במאמרון הזה היא מתארת את מה שקרה בכיתה שלה בשיעור היסטוריה. התלמידים למדו על הקשר בין יוליוס קיסר ללוח השנה הלועזי, ותלמיד אחד שאל על שם מה החודש בו הוא נולד. רותי מתארת את ההרפתקה המידענית המרתקת שאליה יצאה הכיתה בעקבות השאלה, הרפתקה שבה זמינות המחשבים שיחקה תפקיד חשוב. בדוגמה של רותי אפשר לטעום את ההעצמה שעליה כותב אוטכט. עם זאת, לו היינו צריכים להכין תקציר של השיעור על מנת להראות כיצד הוא משתלב לתוך תכנית הלימודים, או על מנת להסביר אילו מיומנויות הוא חיזק, נדמה לי שהיינו מתקשים לעשות זאת.
ואם מותר לי לקשר בין המאמרונים האלה לבין מאמרון נוסף בבלוג אחר (והיות ומדובר בבלוג שלי, מי יעצור איתי!), נדמה לי שקים קופינו, מורה האחראית לכישורי המאה ה-21 בבית ספר בינלאומי בתאילנד, עוזרת לנו להבין את מקור הקושי הזה.
קופינו כותבת שאנחנו רגילים להתייחס לטכנולוגיה ככלי, אבל עדיף לנו לראות אותה כסביבה (environment). היא מסבירה שאנחנו בוחרים להשתמש בכלים כאשר השימוש הזה עוזר לנו להשיג מטרה כלשהי, אבל סביבה היא משהו שמקיף אותנו, שבתוכו אנחנו נמצאים באופן מלא. היא כותבת:
Although these tools started as something new and different, we can not simply choose to use them in one situation, but not in another. A math teacher wouldn’t say we don’t need to use the alphabet in this class because it’s math. An English teacher wouldn’t say we don’t need to know how to switch on the lights, because this is English, not science. So why do so many of us still think of technology that way?
אסתי מסיימת את המאמרון שלה עם שאלה שלדעתה ראוי שתישאל:
מה עוד היינו רוצים שירכשו וילמדו בעזרת הניידים?
נדמה לי שאם נשכיל לראות את התקשוב כסביבה (ראייה שמהתרשמותי מתפתחת בכיתה של רותי, למשל) נוכל להרגיש שאיננו מתחמקים מתשובה כאשר אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להעצים את התלמידים. הרי כאשר התלמידים מסוגלים לזהות את העוצמה של הסביבה המתוקשבת ולנצל אותה, זה מעצים אותם כלומדים.
תוויות: 1:1, הרהורים
אכן אנחנו טוענים כל הזמן שהמחשב הוא רק כלי, אבל אני מאמינה היום שהוא הרבה מעבר לכך. מורים שעושים את הקפיצה ומבינים שזה לא רק כלי אלא אורח חיים, מצליחים להטמיע את השימוש בתקשוב בצורה טבעית ולא מלאכותית.
אני עצמי דניתי הנושא הזה במאמר מאפריל 2008, שנקרא ביקורים ביקורים, בו פרופסור שפי גבעון טען בביקור כי המחשב הוא הרבה יותר מ"כלי". אני מזמינה אתכם לקרוא את דברי שם.
http://estydster.blogspot.com/2008/04/blog-post.html
נשלח ע"י:
אסתיד | 15 מאי, 2009 17:42