ג'ונתן זיטריין הוא מרצה למשפטים באוניברסיטת הרווארד שמתמחה בהיבטים משפטיים של אינטרנט. בספרו –
The Future of the Internet and How to Stop it (ה-PDF מופץ חינם) הוא מביע את החשש שהתפתחותם של כלים אינטרנטיים שתומכים רק בפורמטים שפותחו ע"י החברות שפיתחו אותם תביא להשתלטות של חברות מסחריות על הגישה החופשית למידע.
לפני שבוע זיטריין חזר לבית הספר התיכון שלו, ושם
הוא נשא את נאום הברכה לבוגרי בית הספר. הרצאתו שנונה ומלאה בחן. במקום לברך בסגנון המוכר של "עכשיו אתם יוצאים לעולם", או "אחראיות כבדה מוטלת על כתפיכם", זיטריין מביט בעין קורצת על התקופה שבה הוא למד בתיכון. מורגש שהוא באמת זוכר את ימיו כתלמיד – תקופה שלא היתה הנעימה ביותר – אם כי גם מה שבא אחריו לא היה קל כל כך. הוא אומר, למשל:
Feeling powerless over something you care about is one of the toughest situations to encounter, and such situations don’t lessen in adulthood. I remember being surprised in my twenties to discover that adults are basically just like you, only older.
אבל מתחת להומור שלו יש, כמובן, מסר. זיטריין מדבר על התוויות השונות שמלבישים על תלמיד התיכון, ומדגיש שלא מדובר בתווית שמלווה אותנו כל חיינו (אפילו אם באותו הזמן נראה לנו שכך), אלא בתפקידים שנרקמים ומשתנים עם הזמן, ובסופו של תהליך מעצבים את האישיות:
What Shady Side (התיכון שלו) gave me on the day-by-day was an appreciation of the obtuse, the angular, the colorful byplay that gave me more to remember and that challenged me to establish my own identity when so little seemed within my own control. And what it gave me on the bigger picture was a chance to cultivate a passion, and to see that the world wasn’t just me and those who crossed my field of vision. It was us, a bunch of people trying to make sense of things, whether teacher or student, loser or bully. And these labels aren’t doled out, one to a person. Instead they are fluid roles that each of us take on at one time or another.
אבל שוב, סביר להניח שבוגרים רבים אחרים שמוזמנים לשאת ברכה בבתי הספר שבהם הם למדו אומרים דברים דומים. אנשים מוצלחים רבים סבלו בתקופת התיכון, ואם מזמינים אותם לטקס הסיום, סביר להניח שהם יעלו זכרונות ויספרו כיצד הם התגברו על הקשיים של אז. זיטריין בוודאי איננו היחיד שמצליח להוציא מסר קצת מעבר לבנאלי מהסיפור האישי שלו. מהנה מאד לקרוא את הנאום של זיטריין, אבל מה שמעניין בו באמת היא הדרך שבה הוא מקשר בין מה שהוא חווה בתיכון לבין הכוח השיתופי שהוא מוצא ברשת.
כדוגמה לכוח הזה זיטריין מביא סיפור מלפני מספר שבועות - פקיסטאן חסמה את הגישה ל-YouTube בתוך ארצה, וכתוצאה מכך, הגישה ל-YouTube שובשה כמעט בכל העולם. זיטריין מסביר שאוסף של חנונים התגייס על מנת לתקן את התקלה:
It’s as if the Bat Signal went up, and the call was answered by NANOG, the North American Network Operators Group, an informal mailing list of nerds, some of whom work for various ISPs. NANOG members diagnosed the issue and promulgated a fix. It’s as if your house were to catch on fire. The bad news is that there’s no fire department. The good news is that some of your neighbors promptly come over with garden hoses and put the fire out, expecting neither payment nor recognition for their help.
זיטריין מרחיב את ההתייחסות שלו ומראה שהגישה הזאת באה לביטוי גם בוויקיפדיה. הוא מתאר את רשת העורכים בוויקיפדיה - רשת שמתגייסת על מנת לתקן עיוותים, אם מדובר בצנעת הפרט, או במניעת ספאם. זיטריין הוא, כזכור, מרצה למשפטים, והוא נפעם מהדרך שבה משתתפי ויקיפדיה מצליחים ליצור מערכת של הסכמות שאנשים בעלי דעות שונות יכולים לכבד. וזה מוביל אותו להכללה בנוגע למקום של וויקיפדיה בתהליך הלמידה. הוא רואה את הכתיבה לוויקיפדיה כמטפורה לדרך החשיבה ולשיתוף שהוא מקווה שייפתחו אצל בוגרי בית הספר:
My view is that Wikipedia and projects like it belong at the heart of a high school and college education. Instead of turning to a handful of approved sources and paraphrasing them to write a ten-page U.S. History paper that will be viewed and graded only by the teacher – who looks at a stack of papers and anticipates the same bad movie, twenty times – you can be asked to demonstrate a sustained and original contribution to a Wikipedia article on an important topic, having to contend with conflicting sources and others’ arguments, learning to discern and then defend truth amidst chaos – and to refine your own view in light of what you discover. There are few things as devastatingly disarming to others as admitting when you’re wrong.
זיטריין מדגיש שלא מדובר רק בתרומה מקורית לוויקיפדיה או בעריכה של ערך קיים, אלא בהתמודדות עם דעות אחרות, על היכולת להגן על דעתך, על היכולת להודות בטעות. הוא מסביר שעם סיום לימודיהם בתיכון הבוגרים שאיתם הוא מדבר מצטרפים לעולם מלא בחוכמה, אבל עם כיוון ברור של מסירה, חוכמה שבדרך כלל מקבלים בלי לבקר או לשאול "האמנם?". אבל הוא מוסיף שהיום נתיבי המסירה והסמכות אינם פועלים בצורה תקינה. לכן, יש צורך במודל אחר - על הבוגרים להיות שותפים לבנייה של נתיבי מסירה חדשים, נתיבים שהם שיתופיים. בנוסף, עליהם לעשות זאת עם כלים שלפני עשר שנים אף אחד לא הכיר.
עברו שנים רבות מאז שסיימתי תיכון, אבל אם הייתי מסיים תיכון היום, ושומע את הרצאתו של זיטריין, אני בטוח שהייתי משתוקק להיות חלק מהתהליך שעליו הוא מדבר.
תוויות: למידה, פני החינוך
