אפילו אם זה לא מידעני
אני מאד מעריך את ג'יימי מקנזי. כבר שנים רבות הוא עוסק בשילוב המחשב והאינטרנט לתוך תהליכי למידה, אבל הוא מדגיש שהטכנולוגיה החזקה ביותר שאפשר להכניס לתוך הכיתה היא היכולת לנסח שאלות טובות. בעיני הדגש הזה מבדיל בינו לבין רבים אחרים שהשימוש בתקשוב בכיתה איננו ממלא תפקיד חינוכי של ממש. עם זאת, אני מתקשה להשתכנע ששיטת ה-Slam Dunk באמת מובילה לחשיבה מסדר גבוהה. צפיתי בלא מעט פרויקטים המבוססים על המודל הזה ופעמים רבות מדי הרגשתי שחסרות בהם אותן שאלות טובות שצריכות להיות במוקד פעילות כזאת. מרסר, במושב בו היא השתתפה, דווקא התרשמה לטובה מהמודל שהוצג. אבל בכל זאת, משהו הפריע לה. המציגים קבעו שאין לאפשר לתלמידים לחפש מקורות מידע בעצמם, אלא על המורים לזהות מקורות טובים מראש ולהגיש רק את אלה לתלמידים:
נדמה לי שהגישה הזאת די מקובלת היום. עלי להודות שפעמים רבות תלמידים שעורכים חיפושים ברשת אינם מוצאים מידע שעונה על הצרכים שלהם, ולא פעם היה עדיף להגיש להם מקורות מן המוכן. אך למרות זאת, לא עצלנות המורה שלא רוצה להכין מראש היא שפותחת את מנוע החיפוש בפני התלמידים (אם כי לא פעם גם זה קורה) אלא התחושה הכנה שמדובר במיומנות חשובה שחשוב שהתלמידים ירכשו.
אבל משהו בניסוח של מרסר עורר אצלי הרהור: אינני מעוניין שתלמידים יחפשו מידע באמצעות מנוע חיפוש בבית הספר מפני שכך הם ירכשו מיומנות חשובה. אני רוצה שהם יעשו זאת פשוט מפני שהם רוצים לדעת משהו. כמורים טובים הנאמנים למילות הקוד של המידענות אנחנו בוודאי נכריז שאיננו רוצים שהתלמידים סתם יחפשו את התשובה לשאלה, אלא שהם יחפשו מידע מפני שהמידע שהם ימצאו עשוי לעזור להם להכיר בעיה מהיבטים רבים ומגוונים. אבל גם אם הם רק מחפשים "תשובות", הרשת גדושה באוצרות מידע נפלאים, ועריכת חיפושים, אם דרך גוגל, או דרך אתר חדשות, או אתר ספורט, או ויקיפדיה, או אתר מפות, או יו-טיוב, או ... היא הדרך שבה אפשר להגיע למידע המבוקש. אני מכיר מבוגרים רבים שפונים למנוע חיפוש פעמים רבות ביום, והם אינם עושים זאת כדי לערוך מחקר. הם עושים זאת על מנת לקבל מידע שהם זקוקים לו, ללמוד משהו שהם רוצים לדעת. זה לא רק לגיטימי לגמרי, היום זאת פשוט הדרך הרווחת ביותר, ובמקרים רבים היעילה ביותר, כדי להגיע למידע המבוקש. אין סיבה שלא יעשו כך גם בבית הספר.