« לדף הראשי | אם יש רצון ... » | בעצם, לא מכל מחקר השכלתי » | אולי תירוץ ... אבל בכל זאת הסבר » | אולי יש אור בקצה המנהרה » | לחוג או ביחד בבית הספר (עם או בלי מחשב) » | על שמות תואר שהופכים למיותרים » | מנוף אפשרי לשינוי » | אחורה למאה ה-21 » | שיפרחו מאה יונים? » | הפסקה » 

יום שבת, 5 בנובמבר 2011 

האם באמת מדובר באלטרנטיבה?

עבר כבר שבוע מאז שהתחלתי לכתוב את המאמרון הזה, ועלי להודות שהתחלתי להרהר אם יש בכלל סיבה לכתוב/לפרסם אותו. לפני כשבועיים התפרסמה כתבה בניו יורק טיימס – כתבה נוספת בסדרה שבעין ביקורתית בוחנת את התקשוב בחינוך. לפני זמן די קצר התייחסתי כאן לכתבה קודמת בסידרה, ואני רחוק מלהיות בטוח שיש טעם "להגיב" שוב. אבל כאשר ראיתי שתרגום של הכתבה הופיע ב-The Marker, הרגשתי צורך לכתוב עליה כאן. האיחור בפרסום ה-"תגובה" שלי כאן איננו נובע רק מלחץ גדול בתחומי הפרנסה שלי. הוא קשור לתחושה שעל אף העובדה שחשוב להגיב, אין לי הכוח לנתח את הכתבה כולה, ויתכן ובלי התייחסות רחבה מה שאכתוב כאן ייראה כתגובה שטחית מדי.

הכתבה מתמקדת בבית ספר של זרם וולדורף בעמק הסיליקון. מתברר שהורים שעובדים בחברות היי-טק (כולל גוגל) מעדיפים לשלוח את ילדיהם לבית ספר שנמנע מלהכניס מחשבים לתוך הכיתה. כזכור, הכתבה היא כתבה נוספת בסידרה של מאט ריכטל. בכתבה הקודמת ריכטל הצביע על כך שאין עדות מחקרית שמראה שהתקשוב מסייע לשיפור בהישגים לימודיים. הפעם הוא תוקף את הנושא מהצד ההפוך, ורומז שכדי שילדינו יגדלו להיות בני אדם בעלי תכונות אנושיות רצויות, עליהם לשמור מרחק מהתקשוב עד לגיל יחסית מבוגר.

אין בכוונתי להכנס לנושא של בתי ספר וולדורף. חסידי השיטה יכולים להביא שורה ארוכה של עדויות לכך שהשיטה מסייעת לפתח אדם רגיש ועצמאי. לעומת זאת, אלה שאינם מתלהבים ממנה (אני נזהר לא לכתוב "מתנגדים" היות ואינני מכיר מבקרי השיטה ששוללים אותה או מתכחשים לאיכויות שבה) טוענים שכל "שיטה" חינוכית שיש מאחוריה קבוצה חזקה של מאמינים נלהבים תצליח להשיג תוצאות הרבה יותר טובות מאשר החינוך הממלכתי שאיננו ממוקד מטרה ברורה ומשרת אדונים רבים ומגוונים.

אבל אי אפשר לא להתרשם שהכתבה של ריכטל מעמידה אלטרנטיבה, ואומרת "ראו מה אפשר לעשות בלי הרדיפה הבלתי-פוסקת אחרי התקשוב": כתוב בה, למשל:
בעוד בתי ספר אחרים באיזור מתרברבים בחדרי הכיתה המרושתים שלהם, וולדורף מאמץ גישת רטרו פשוטה: לוח עם גירים צבעוניים, מדף ספרים עמוס אנציקלופדיות ומגירות עם חוברות עבודה ועפרונות מחודדים.
ובדיוק בגלל זה יש צורך לבחון את האלטרנטיבה הזאת. לפי הכתבה, האלטרנטיבה היא הנזרות מטכנולוגיה (ומדובר פחות או יותר בכל טכנולוגיה שלא היתה מוכרת לפני כ-100 שנים) עד לגיל תיכון. במקום זה הלמידה מתמקדת בחוויות בסיסיות – הכרות מקרוב עם חומרים בסיסיים, ארציים. עם זאת, בכלל לא ברור שריכטל רוצה לקדם את האג'נדה של בתי ספר וולדורף. מה שמעניין אותו הוא כנראה לשכנע אותנו שאפשר לחנך בני אדם בלי תקשוב. מבחינתי האישית, אני די בטוח שזה נכון, אם כי לא ידעתי שיש ויכוח סביב הנושא הזה. השאלה היא דווקא אחרת: האם התקשוב יכול להועיל ללמידה (כפי שיוחלט להגדיר אותה). הרי בכתבתו הקודמת ריכטל הביא דוגמאות המראות שהכנסה מאסיבית של תקשוב לתוך הכיתה איננה גורמת לשיפור בציונים במבחנים סטנדרטיים (מדד אחד של למידה). אבל ברור לו שאי אפשר להשתמש במדד הזה כאשר בודקים בתי ספר של וולדורף. מתוך הכתבה:
אך האם לימוד באמצעות סריגה וחצאי עוגה הוא טוב יותר?

קשה לשפוט לפי וולדורף, משום שמדובר בבית ספר פרטי שאינו כפוף למבחני סטנדרטיזציה. היועצים הפדגוגיים של בית הספר הזה יהיו הראשונים להודות בכך שהתלמידים עשויים לא לעמוד במבחנים כאלה, משום שחומרי הלימוד אליהם הם נחשפים בלתי שגרתיים.
בכתבתו הקודמת אחת הטענות נגד התקשוב היתה העלות הגבוהה שלו. בכתבה הזאת מוסרים לנו שהורים ששולחים את ילדיהם לבית ספר של וולדורף נדרשים לשלם כ-$18,000 לשנת לימודים עד כיתה ח', וכ-$24,000 לשנת לימודים עד כיתה י"ב. גם אם מדובר בחינוך איכותי ביותר, צריך להיות ברור שמדובר בחינוך לעשירים. קשה לראות בזה אלטרנטיבה לחינוך הממלכתי.

לפי ההורים ששולחים את ילדיהם לבתי ספר של וולדורף הנקודה העיקרית היא שכאשר ילדיהם אינם נחשפים למחשבים (ולמספר רב של אמצעים טכנולוגיים נוספים) ההתפתחות הרגשית שלהם בריאה יותר. המסקנה המתבקשת ברורה: כאשר מכניסים את התקשוב לתוך הכיתה, זונחים את ההתפתחות הרגשית של הילד.

מסקנה כזאת בוודאי תפתיע את אנשי החינוך הרבים שאני מכיר (הן באופן אישי, והן דרך הבלוגים שלהם) שפועלים ללא לאות כדי להעשיר את החוויה הלימודית של תלמידיהם, תוך דאגה לרגש ולחינוך של האדם השלם, ולא סתם להישגים במבחנים. חבל שעיתון מכובד כמו הניו יורק טיימס (ורצוי לציין שבמהדורה המודפסת היא הופיעה בעמוד הראשון) מגייסת את בתי הספר של וולדורף במתקפה לא מוצדקת על התקשוב בחינוך.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates