למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

אותו מורה מציין:

גם אם המניע הראשי לאישור הבאת מכשירים דיגיטאליים אישיים לתוך בית הספר הוא כלכלי, בסופו של דבר כאשר המכשירים האלה נכנסים לתוך הכיתה השפעתם על המתרחש שם איננה סתם "במקום מחשב שולחני". מכשיר אישי בידי התלמיד גם מאפשר, וגם מחייב, התייחסות חדשה לכלל המתרחש בתהליך הלמידה. במידה רבה התלמיד נעשה ללומד אוטונומי האחראי ללמידה של עצמו. המכשיר האישי מאפשר לו לעצב את סביבת הלמידה כך שהיא תתאים להרגלי הלמידה שלו. ודווקא בגלל זה הוא צריך להיות מודע להרגלי הלמידה האלה.

התפיסה של "הבא את המכשיר האישי שלך" (BYOD) מיישרת קו עם המציאות שבה כמעט לכל תלמיד היום האפשרות להגיע לכיתה עם מכשיר דיגיטאלי (ואם עדיין לא היום, אז בעתיד הלא רחוק). אבל במקרים רבים מאד כאשר המכשירים האישיים נכנסים לתוך הכיתה הם רק ממשיכים את ההוראה המקובלת באמצעות המחשב השולחני. יש בוודאי לא מעטים שמרוצים מהמצב הזה – הם אינם מחפשים שינוי בתהליכי ההוראה והלמידה, אלא פשוט מעוניינים לייעל ולהוזיל אותם. סביר להניח שהם יצליחו בכך. אבל שאלת אישור השימוש באוזניות בכיתה יכולה לערער את התפקוד הכיתתי הרגיל. במידה מסויימת, היא מהווה קצה של קרחון של שינויים מרחיקי לכת. אמנם לפני דור קראו למחשב השולחני בכיתה "PC", אבל הוא היה רחוק מלהיות "אישי". לא כך המכשירים הדיגיטאליים שיגיעו לכיתה בידי התלמידים היום. אלה באמת אישיים. והמוסיקה שתנוגן דרכם, ותגיע לאוזני כל אחד באופן אישי, ולפי טעמו, היא רק ההתחלה של העיצוב האישי של הלמידה שהוא (אפשר לקוות) בלתי-נמנע.

חשוב להבין שהתייחסותו של פפרט לתהליך הלמידה שונה מאד מזאת הרווחת אצל רוב מערכות החינוך, וגם אצל רוב הקרנות הפילנתרופיות שמבקשות לגייס את התקשוב כדי לקדם את ה-"למידה". (עם זאת, אני חייב לציין שמההכרות שלי עם תכניות להכשרת מורים נדמה לי שהתכניות האלו דוגלות בגישות דומות לזאת של פפרט.) עכשיו, כשריצ'רדסון קורא את הספר, הוא חש שפתאום הוא נחשף למשהו שבאמת היה חסר לו:

שוב, אין לי סיבה לבקר את ריצ'רדסון על כך שרק עכשיו הוא מגיע לטקסט כל כך חשוב. לריצ'רדסון קבלות רבות בקידום השימוש של בלוגים ושל ויקיים בבתי הספר. דווקא מפני שהוא רואה בכלים האלה מנוף להגברת פעילות לימודית יוצרת אצל תלמידים, אפשר היה לחשוב שהוא כן הכיר את פפרט. ובכל זאת, יש הבדל משמעותי בין הפעילות החינוכית של ריצ'רדסון לבין זאת של פפרט.

כאשר האינטרנט חדר לתוך מערכות החינוך בשנות ה-90 המוקדמות של המאה הקודמת רוב אנשי החינוך שנמשכו אליו ראו בו בעיקר אמצעי להשיג מידע. החשיפה למידע שה-WWW איפשר אמנם הרחיבה את ההיצע לתלמיד כך שהוא איננו מוגבל למידע שבספר הלימוד בלבד, אבל הדגש עדיין היה על מידע. התפתחותם של כלי Web 2.0 הוסיפה מרכיב חשוב של יצירה לשימוש באינטרנט בבתי הספר. אבל גם אז האינטרנט עדיין נתפס בעיקר כספריה ענקית שאליה פונים כדי למצוא מידע. אולי בגלל זה היה קל כל כך להסב את הבלוגים, כלי שיכול להוות תשתית לפעילות יוצרת, לפלטפורמה להגשת עבודות. יש מעלות רבות לפורטפוליו הדיגיטאלי, אבל כאשר בסך הכל משתמשים בפורטפוליו (אם על תשתית של בלוג או על תשתית אחרת) כדי לאגד את העבודות שהתלמיד מגיש למורה, אנחנו מפספסים את התרומה האמיתית של הכלי. כדי לפרוץ את המגבלה הזאת, וכדי להבין את היכולת היצירתית של הכלי, יש צורך בעוד משהו – יש צורך בתפיסה חינוכית שרואה את הלמידה כיותר מאשר רק רכישת מידע. וכאן נעוצה הבעיה המבנית שעליה רמזתי. ההצלחה האדירה של האינטרנט כאמצעי להגיע למידע דחקה הצידה את השימוש במחשב ככלי ליצירה.

פפרט יצר את ה-Logo לפני ה-WWW. אולי העובדה שהוא הקדים את ה-WWW איפשר לו לראות את המחשב כתשתית לבניית עולמונים, וכסביבה שבה ילדים יכולים לחקור. היום התקשוב מאפשר לנו הרבה מעבר למה שהוא איפשר לפני שלושים שנה, אבל אולי ההיצע של היום מעוור אותנו לאפשרויות היצירתיות שעדיין קיימות, ואפילו גדלו. היום ריצ'רדסון חש שדרך החשיפה שלו לחשיבה של פפרט הוא מבין טוב יותר את הצד היצירתי של השימוש בתקשוב, והוא חש שהוא יוכל להעמיד את התפיסה הזאת בתשתית הפעילות החינוכית שלו. חבל שזה עדיין איננו קורה אצל רבים אחרים.