יום חמישי, 21 בפברואר 2013 

משהו "קטן" חסר בספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום

אינני יכול לטעון, כמו מר ז'ורדן, ב-"גם הוא באצילים" של מולייר, שלא ידעתי שאני מדבר פרוזה. במה הדברים אמורים? אני חייב להודות שהרבה לפני שספר הלימוד הדיגיטאלי נעשה למצרך הכרחי בכל כיתה בכל בית ספר, עסקתי בחומרים דיגיטאליים שהיום זוכים לשם הזה. אחד מאתרי האינטרנט הראשונים שעליהם עבדתי, לפני כמעט 20 שנה, היה יחידת לימוד דיגיטאלית. (אמנם לא קראנו לו כך אז, אבל היום הוא ללא ספק ייחשב כך.) יכול להיות שהוא היה בעצם פרק אחד מתוך ספר, ומכלול הפרקים של אותו פרויקט בוודאי יכול להחשב ספר לימוד דיגיטאלי.

מה היה בספר הזה? הרוב הגדול היה טקסטים (בעברית ויזואלית, אם מישהו עוד זוכר את היצור המוזר הזה!). אבל היו גם תמונות, ומספר נסיונות ב-"פעילות אינטראקטיבית". והיו בו אפילו הצעות לפעילויות ושאלות מנחות שיכלו להוות פעילות לימודית לתלמידים. נדמה לי שכל אלה אכן מצדיקים התייחסות לאתר ההוא כספר לימוד דיגיטאלי, או לפחות גירסה ראשונית של מוצר כזה. אבל מעבר למרכיבים האלה, היה בו עוד משהו שאז נחשב למרכיב חשוב מאד, אבל משום מה לא מוזכר הרבה בנוגע לספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום – הוא היה מסמך מאד היפרטקסטי.

ספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום עדיין מכילים טקסטים מודפסים - קשה בלי זה. כמו-כן, יש בהם הרבה יותר מרכיבים גראפיים מאשר בעבר. הם מכילים סרטונים ומה שבעבר זכה לכינוי "מולטימדיה". אמנם יש בהם קישורים למידע מחוץ למסגרת הטקסט ה-"מרכזי" או ה-"רשמי" (אם כי לא מספיק בעיני), אבל כמעט לא מוצאים בהם היפרטקסט "פנימי", היפרטקסט שמזמין קפיצה אסוציאטיבית לחלקים שונים של הטקסט. אין בהם קישורים שפותחים נתיבים מרובים ואלטרנטיביים למידע אשר בספר. היפרטקסט מהסוג הזה כנראה כבר איננו במודה.

עבור יחידות המידע שעליהם עבדנו לפני שנים ההיפרטקסט היווה מרכיב מרכזי. חשבנו שיצירת מסלולים מרובים לקריאת הטקסט תאפשר לתלמיד להכנס לתוך הנושא מהנקודות שמושכות ומעניינות אותו. כמו-כן, חשבנו שלהבדיל מטקסט ליניארי שעצם צורת הייצוג שלו רומז שיש דרך אחת נכונה להבין את הכתוב, טקסט היפרטקסטי מאפשר לתלמיד לבחון את התוכן מזוויות שונות, ועל ידי כך להגיע לתובנות משלו. קריאה היפרטקסטית, כך קיווינו, תהיה קריאה פעילה שתעודד את התלמיד למלא תפקיד פעיל בבניית טקסט שלם מחלקים נפרדים. ביסודו של דבר, יחידת לימוד היפרטקסטית היתה אמורה לאפשר הבנייה אישית. מובילי המערכת החינוכית של היום אמנם מרבים להזכיר מונחים כמו הבנייה, אבל היא איננה זוכה ליישום רב בשטח. למרבה הצער, העלמת ההיפרטקסט כמרכיב חשוב בספרי לימוד דיגיטליים היא עדות לכך.

תוויות: , ,

יום חמישי, פברואר 21, 2013 | |

יום שלישי, 19 בפברואר 2013 

ולזה הם קוראים "חידוש"?

לאן התקשוב החינוכי? השאלה הזאת עולה שוב ושוב בדפים האלה. התקוות שלי ברורות – שהאינטרנט והכלים הדיגיטאליים שעומדים לרשותנו היום יביאו לפריחה פדגוגית שתעמיד את התלמיד במרכז; שהגישה הבלתי-אמצעית והמהירה למידע מגוון ביותר תאפשר פתיחות לימודית שבאמצעותה תלמידים יוכלו לכוון את הלמידה של עצמם. כאשר ה-WWW נכנס לתוך בתי הספר, ומאוחר יותר גם כלים חברתיים דיגיטאליים זכו לשימוש לימודי, היה נדמה שהסיכוי להגשמת התקוות האלו אכן גדול. אבל מי שעוקב אחר הבלוג הזה (אם יש מי שעוקב), בוודאי שם לב שעל אף התקוות האלו התחזית להגשמת החזון שלי נעשית יותר ויותר קודרת. אני חושש שהיום התקשוב מגוייס למטרות שונות משלי. על אף השימוש במילים כמו "פתיחות" ו-"הבנייה העצמית", בפועל הכיוון שונה מאד. התקשוב החינוכי נע בכיוון של הנצחת סוג מסורתי ביותר של הוראה, וגם בכיוון של איסוף נתונים שבסופו של דבר ימגר את התלמיד לתוך תא מבודד שבו הוא "ילמד" לבדו בקצב שמכונה משוכללת "התאימה" לו.

ומה גורם (הפעם) להרהורים האלה? בתחילת החודש, באחד הבלוגים שלו, מייק קאולפילד פרסם מאמרון שבמרכזו סרטון בן חמש דקות משנות ה-50 שבו ב' פ'. סקינר, אבי הביהייביוריזם, מתאר את מכונות ההוראה שלו. קאולפילד מצהיר שהוא מזדהה הרבה יותר עם הקונסטרוקטיביזם מאשר עם הביהייביוריזם, אבל הוא מזהה בדברי סקינר דברים שרבים מהמחדשים באמצעות התקשוב מנסים לעשות היום:
In that five minute video Skinner tackles concepts of self-paced learning, the importance of quick feedback, the basics of gamification, aspects of proximal development, and mastery learning. He understands that it is not the *machine* that teaches, but the person that writes the teaching program. And he is better informed than almost the entire current educational press pool in that he states clearly that a “teaching machine” is really just a new kind of textbook. It’s what a textbook looks like in an age where we write programs instead of paragraphs.
בעידן של תפיסות קוגניטיביות אין זה פופולארי להגן על סקינר. הרי סקינר לא התעניין כלל בתהליכים פנימיים שהיום נחשבים חשובים. עבורו, מפני שאין דרך לדעת מה קורה בתוך ראשו של האדם, רק שינוי בהתנהגות יכולה להעיד על למידה. קיימים ביטויים רבים לשינויים בהתנהגות, אבל במסגרת הבית ספרית, הביטוי הזה כמעט תמיד מצטמצם למבחנים, ולמידת ההצלחה בהם. לכן, לא צריך להפתיע שהחידושים הטכנולוגיים בחינוך מגדירים את הלמידה כשיפור התוצאות במבחנים.

קאולפילד מדגיש שדברים שהיום נחשבים חידושים חינוכיים-תקשוביים אינם שונים באופן משמעותי מדברים שסקינר אמר לפני שישים שנה. אינני מתכוון כאן לתקוף, או להגן, על סקינר (דווקא נדמה לי שעולם החינוך עדיין יכול ללמוד הרבה ממנו). אבל ללא קשר לבעד או נגד סקינר, מפליא בעיני שדברים שהיום נמצאים בחזית ה-"חידוש" החינוכי מוצאים ביטוי בדבריו ובגישתו. וחשוב להוסיף שלא אופתע אם רבים מאלה שמקדמים את השיטות האלו היום (ומשקיעים בהם כסף רב) ירגישו מאד לא נוח להודות שלגישות שלהם שורשים בסקינר.

גם אם אפשר ללמוד מסקינר, נדמה לי שאי-אפשר להתחמק משאלות קשות. האם יישום דרכי הוראה סקינריות באמצעות גיוס טכנולוגיות חדישות הוא באמת הניצול הנכון והרצוי של הכלים התקשוביים הנהדרים שעומדים לרשותנו? האם אנחנו באמת רוצים לבנות מכונות הוראה כמו אלה של סקינר, רק משוכללות ומוצלחות יותר? התשובה שלי לשאלות האלו ברורה, אבל אני חושש שהתשובה שלי שונה מזאת של רבים ממובילי המערכת, ושל בעלי ההון שמשקיעים היום בחינוך.

תוויות: ,

יום שלישי, פברואר 19, 2013 | |

יום שבת, 16 בפברואר 2013 

לפחות למראית עין

פעמים רבות (מדי?) ציינתי שאני מתקשה להבין את ההתלהבות סביב מונחים שמזכירים לנו שאנחנו כבר נמצאים במאה ה-21. יותר מעשור של המאה הזאת כבר מאחורינו. אפשר היה לחשוב שפחות או יותר כל מה שאנחנו עושים במאה הזאת שייך לה (לטוב ולרע). לאור זה, הנסיון לעורר תחושות של קידמה ו/או של חדשנות באמצעות אזכור שמית של המאה הנוכחית, יותר מאשר הוא מצביע על ראייה עתידית פועל בכיוון ההפוך.

כשמדובר בחינוך, מזכירים לנו השכם והערב שלמאה הנוכחית מאפיינים מיוחדים. אנחנו קוראים (בין היתר) על הכישורים של המאה ה-21, על המיומנויות של המאה ה-21, על הלמידה של המאה ה-21, על ההערכה של מאה ה-21, ועל הכיתה של המאה ה-21.

כיצד נראית הכיתה של המאה ה-21? טרי הייק, במאמרון באתר TeachThought שהופניתי אליו על ידי אביב צמח, רומז שאולי שאלה נכונה יותר היא "איזה רושם הכיתה של המאה ה-21 צריכה ליצור?". למרבה הצער, יש הגיון בגישה האלטרנטיבית הזאת. מי שעוקב אחר הכמות האדירה של דיווחים על חידושים חינוכיים בוודאי שם לב שאין גבול להגזמה בנוגע לפעילות היצירתית והשיתופית הענפה שמתרחשת בכיתות האלו. לעתים קרובות מדי מורגש היטב שהסממנים נמצאים בשפע, אבל התוכן משום מה חסר. הייק מביא דוגמאות שמראות שאם מורה יאמץ מספר מילות קוד קולעות, הוא יוכל ליצור רושם משכנע, בלי שלמידה משמעותית באמת תתרחש בכיתה שלו. כותרת המאמרון:
בין ההצעות של הייק:
  • ליצור חשבון Twitter עבור הכיתה – אפילו אם משתמשים בו רק כדי להזכיר לתלמידים מתי עליהם להגיש עבודות
  • ליצור קשר עם כיתות רחוקות (או אפילו קרובות) באמצעות Skype ולשוחח על נושאים בנאליים
  • לשדר סרטוני ה-TED של קן רובינסון ושל Shift Happens לעתים קרובות כדי להראות שאתה מבין את השינויים שמתרחשים בעולם
  • לצייד את הכיתה במכשירי iPad ולהעמיס עליהם כמה שיותר אפליקציות
מי שעוקב אחר השימוש בכלי Web 2.0 (כן, עדיין משתמשים במונח הזה) בבתי הספר לא יתקשה לזהות שהעקיצות של הייק קולעות למציאות. המורה שמשתמש בכלים האלה, או שיוזם פרויקט חובק עולם באמצעותם, זוכה לשבחים על החדשנות שלו, אם כי לעתים קרובות מדי השבחים האלה אינם קשורים בכלל למידת ההצלחה של הפרויקט, או לכך שהתלמידים באמת למדו משהו.

אבל מעבר לחיוך ולצחוק שהצעותיו של הייק מעוררות, אפשר גם לזהות אמת חשובה. רבים מהמורים (ואולי כאן צריכים לכתוב רבים מבתי הספר ורבים ממערכות החינוך) שמאמצים את הסממנים של "הכיתה של המאה ה-21" שהייק מזכיר עושים זאת כדי ליישר קו עם האופנה, ולא מפני שהכלים האלה מאפשרים להם לממש מטרות חינוכיות. אבל אין זה שונה בהרבה ממה שקורה עם אופנות חינוכיות אחרות. באופן טבעי, פרויקטים מוצלחים עם כלי Web 2.0 גוררים נסיונות דומים של מורים שרואים שמשהו מעניין מתרחש ורוצים גם הם לנסות. לפעמים יש הצלחות, אבל לא פעם המורים האלה אינם מכירים את הכלים או אינם מספיק מנוסים בהם, או לא חשבו לעומק מה הם רוצים להשיג באמצעותם. במקרים כאלה, התוצאה מאכזבת. אבל לא כל מה שעושים בכיתה מצליח – עם או בלי טכנולוגיות חדישות. חשוב לזכור שיש מורים שבאמצעות ספרים מודפסים בלבד מצליחים ליצור שיעור מרתק, ואחרים שגם עם האמצעי המוכר והמסורתי הזה אינם משיגים את מטרות ההוראה שלהם. העובדה שרבים מהנסיונות להשתמש בכלים חדישים בכיתה אינם מצליחים איננה סיבה לשלול את המשך הנסיונות.

המאמרון של הייק היה הראשון משלו שקראתי. הקריאה עוררה את סקרנותי, והצצתי בדברים נוספים שהוא כתב. התרשמתי שהוא בהחלט תומך בשילוב התקשוב בתהליכי למידה. אולי בגלל זה הביקורת שלו כל כך חריפה – הרי הוא מכיר את הנושא מבפנים. הוא מודע לא רק להצלחות, אלא גם למגרעות ולהגזמות. לטעמי כתיבתו מהווה דוגמה מצויינת למשהו שמאד נחוץ בתקשוב החינוכי – מנה גדושה של ביקורת עצמית, ביקורת שמוכנה לעקוץ, אבל ביקורת המתובלת ביותר מרק קורט של הומור.

יום שבת, פברואר 16, 2013 | |

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

קצת מידע

הודעות אחרונות

ארכיון

קישורים


שלח לי דואר


Powered by Blogger
and Blogger Templates