למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

ועכשיו, כשנתיים לפני שאותה נבואה אמורה להתממש, לוין שואל:

עוד ב-2009 לוין היה ספקן. במאמרון הנוכחי הוא מביא קטע מתוך כתבה ב-edWeek שציטטה אותו:

אבל מול הדעה שלו הוא גם מביא דעה אחרת – של ג'יזל הוף (Gisèle Huff), גם משנת 2009. הוף היתה בין המייסדים של מועצת המנהלים של ה-Institute for Disruptive Innovation על שם כריסטנסן, ולכן די ברור שהיא היתה שותפה לתחזית של כריסטנסן. בתגובה שלה היא הסבירה שלאור הצמיחה האקספוננציאלית של הטכנולוגיה סביר להניח שהנבואה כן תתגשם – אפילו לפני 2019. והיא הוסיפה שאילוצים תקציביים, מחסור חמור במורים, וגם הדרישה של תלמידים ומורים ללמידה מותאמת אישית, עושים את מימוש הנבואה לנחוץ.

הסיבות האלו שהוף מביאה מעניינות מאד. קשה להתווכח עם הטענה התקציבית, אם כי בדבריה יש הנחה סמויה שהטכנולוגיה באמת תחסוך כסף. כמו-כן, יש באמת מחסור במורים, אם כי אין זה אומר שאלגוריתמים יוכלו למלא את מקומם בעתיד הקרוב (יש לזכור שהוף כתבה ב-2009). אבל דווקא עניינה אותי במיוחד הקביעה של הוף שהתלמידים וההורים דורשים הוראה מותאמת אישית. לא ידוע לי על נתונים מלפני שמונה שנים שהעידו על הרצון הזה, וגם היום נדמה שיותר מכל אחד אחר מי שמשמיעים את הרצון הזה הם היזמים ה-"חינוכיים" שמשוכנעים שיש להם אלגוריתמים פלאיים שמאפשרים להם לקדם כל תלמיד באופן פרטני.

יכול להיות שלאור זה יש טעם לבחון טיפה את הגישה החינוכית של הוף. לפני שנה הוף פרסמה כתבה באתר של ה-Fordham Institute בה היא מבקרת את הנהירה לפרויקטים של PBL. בעיניה יש חיוב בלמידה באמצעות פרויקטים, אבל בכל זאת היא לוקה בחסר ממספר סיבות. היא כותבת שלרוב כאשר תלמידים עובדים בקבוצות חלק לא קטן מחברי הקבוצה אינם פעילים ואינם לומדים. ועוד יותר חמור בעיניה, יש אמנם הרבה פעילות, אבל יש מעט מדי רכישה של ידע. היא כותבת:

במילים אחרות, חווית הלמידה והתהליך שהתלמיד עובר צריכים להיות משניים לרכישת הידע הדרוש. חשוב לי להדגיש שהגישה החינוכית של הוף מורכבת יותר מאשר אני מציג אותה כאן, ויש גם טעם בביקורת שלה כלפי ה-PBL. הגישה שלה איננה חד-גונית. ובכל זאת חשוב להבין שכאשר היא טענה לפני שמונה שנים שעד 2019 אפשר יהיה להגיע מצב שבו חצי מכל השיעורים בבתי הספר התיכוניים בארה"ב יילמדו באופן מקוון, הציפיה שלה היתה שההוראה באותם שיעורים תתבסס על הוראה מסורתית, על הוראה שבעיקר עוסקת בהקניה.

יתכן שיותר מאשר הנטייה לקבל או לדחות את התחזית של כריסטנסן נובעת מניתוח של נתונים ומגמות למיניהם היא פשוט עניין של משאלת לב. ברור שהוף רוצה שהתחזית תתגשם. מעניין לציין שמהמעט שאני מכיר מהגישה החינוכית של לוין, היא איננה שונה בהרבה מזאת של הוף. ובכל זאת, אני מתרשם שהוא איננו מתלהב מהאפשרות שהתחזית של כריסטנסן תתממש. יכול להיות שזה משפיע על הספק שהוא הביע. אבל יכול להיות שהספקנות שלו פשוט נובעת מזה שהוא יודע שאנחנו מוצפים בנבואות על מהפכות בחינוך. הנסיון מלמד שבמקרים רבים מדי הנביאים מתגלים כנביאי שקר. במקרה הטוב הם מנבאים מספיק לתוך העתיד כך שלא נזכור לבדוק אם הנבואות הופכות למציאות. (כזכור, לפני חמש שנים סבסטיאן תרון ניבא שבעוד 50 שנה יהיו בכל העולם רק 50 מוסדות שמעניקות השכלה גבוהה. האם בעוד 45 שנים מישהו יזכור לבדוק עד כמה הוא טעה?) דווקא במקרה של כריסטנסן מתקרב היום שבו נוכל לבדוק אם הוא צדק.

בתחילת המאמרון שלו לוין שואל אם כיוון ההתפתחות של הטכנולוגיות בחינוך היא לקראת מימוש התחזית של כריסטנסן. הוא מסיים אותו בלשון די מוצנעת – עם ההמלצה שכדאי להתייחס בזהירות כלפי תחזיות גורפות מהסוג הזה. נדמה לי שבמקרה הזה הזהירות מיותרת. הסיכוי שהנבואה של כריסטנסן תתממש שואף לאפס.

כידוע, EdX, התשתית לקורסי MOOC של MIT, משמשת לקורסי MOOC רבים. אבל להבדיל מהקורסים המוכרים האלה שהם מוצעים לאנשים מחוץ לאוניברסיטה, בקורס אשר בכתבה סטודנטים מן המניין של MIT למדו בקורס ה-MOOC כאלטרנטיבה לקורס פנים-אל-פנים שבו נלמדו אותם התכנים. הכתבה מסבירה שקשיים בהרכבת תכנית הלימודים של הסטודנטים נמצאו בבסיס של עריכת הניסוי:

מתוך הסקירה הרשמית על הקורס של MIT עצמה, אכן ברור שהקשיים האלה היו הזרז המרכזי להצעת הקורס לסטודנטים מן המניין. כמו-כן, היחידה ללימודים דיגיטאליים ערך מחקרון כדי לבחון את כדאיות המודל הזה. בהחלט הגיוני שחוקרים ב-MIT יעקבו אחרי המתרחש בקורס ושהם ינסו להסיק מסקנות אופרטיביות לגביו. התובנות אודות הקורס מרוכזים במסמך PDF בן 17 עמודים – מסמך שעליו מבוססת הכתבה ב-Inside Higher Ed. אותו מסמך נושא את השם "Preliminary Assessment" (הערכה ראשונית). הוא אמנם די גדוש בנתונים, אבל ברור שהשם הזה אכן משקף את תוכנו – בסך הכל נערך נסיון לברר אם שילוב סטודנטים מן המניין בקורס MOOC, קורס אשר במקור מיועד לאוכלוסיה אחרת, כדאי.

בסך הכל 27 סטודנטים מ-MIT למדו במסגרת קורס ה-MOOC. בין המסקנות הבולטות נמצא שעל פי רוב הסטודנטים האלה הרגישו שקורס ה-MOOC הלחיץ אותם פחות מאשר קורס פנים-אל-פנים. בנוסף, באופן כללי פריסת הציונים בקורס היתה דומה מאד לפריסת הציונים בקורסים הדומים שנלמדו פנים-אל-פנים.

אני מודה. הנתונים האלה מעניינים, אבל לא מעבר לכך. קשה להבין כיצד מגיעים מהישגים די צנועים – ציונים שווי ערך לקורס פנים-אל-פנים ותחושה של פחות לחץ בביצוע מטלות הקורס – לכותרת של כתבה שמכריזה על "הטוב משני העולמות". ואני אינני היחיד שעבורו הדבר הזה די מוזר. מספר מגיבים לכתבה מציינים שקורס שבו סטודנטים מן המניין לומדים בצורה עצמאית מחומרים שנמצאים באתר אינטרנט איננו אלא קורס מקוון "רגיל", ואפילו אם הקורס הזה יצא מבית היוצר של MIT אין כאן שום דבר שמצדיק סיקור ב-Inside Higher Ed, ולא כל שכן עם כותרת שרומזת על תוצאות מיוחדות.

שריל ברנס (Sheryl Barnes) האחראית על למידה דיגיטאלית עבור סטודנטים מן המניין ב-MIT, רואיינה עבור הכתבה. היא גם מגיבה למגיבים שמציינים שלדעתם מדובר בלא יותר מאשר קורס מקוון. היא מציינת שהסטודנטים מ-MIT אכן למדו במסגרת של MOOC, ורומזת שבגלל זה יש כאן משהו מיוחד. אבל הקוראים לא משתכנעים. הערה (די עוקצנית) של אחד הקוראים אופיינית מאד:

למען האמת, לא ברור כיצד הנסיון הדי מצומצם הזה זכה לכותרת מושכת ב-Inside Higher Ed. כזכור, קובץ ה-PDF שעליו הכתבה מבוססת מתייחס ל-"הערכה ראשונית". אפשר אפילו להתרשם שמדובר במסמך פנימי. אם הוא היה נשאר פנימי אני מניח שהוא לא היה גורם להרמת גבה. אבל כאשר פרויקט מהסוג הצנוע הזה זוכה לכותרת מופרזת (ויד על הלב, אינני מבין מהם "שני העולמות" שאליהם הכתבה קורצת) קשה לא לצפות לתגובה חריפה. רבים מקוראי Inside Higher Ed מכירים היטב את נושא התקשוב בחינוך, ולא כל כך קל להרשים אותם.

זאת ועוד: מתקבל הרושם שדי במתן הכינוי MOOC לקורס כלשהו כדי לזכות בסיקור בעיתונות החינוכית. אמנם היום מתרגשים הרבה פחות מכל מה שקוראים לו "MOOC" אבל כנראה שבשם הזה עוד נשאר לא מעט קסם. וזה כנראה ההסבר לכך שניסוי די סתמי, ניסוי שאיננו שונה באופן מהותי מקורסים רבים במוסדות להשכלה גבוהה כבר שנים לא מעטות, בכל זאת זוכה בכותרת מושכת. אבל גם ברור שאם הכותרת היתה משהו כמו "עוד קורס מקוון לקומץ סטודנטים ב-MIT" אף אחד לא היה מקדיש את הזמן לקרוא את הכתבה. ואולי כך היה עדיף.

מהנתון הזה אנחנו אמורים להבין שלהבדיל מהוריהם שהתמידו זמן ממושך במקום עבודה אחד, התלמידים של היום יחליפו מקצועות בתדירות גבוהה, וכמובן של-"עובדה" הזאת יש השפעה משמעותית על כיצד אותם תלמידים אמורים ללמוד. אבל הנתון הזה די בעייתי. אמנם יש לו, פחות או יותר, אחיזה במקור מוסמך (להבדיל מרבים מהטעונים בתחום) אבל הוא רחוק מלהיות מדויק, וגם מפרשים אותו בצורה לא נכונה. נתון דומה נמצא בדוח משנת 2015 של ה-Bureau of Labor Statistics של משרד העבודה האמריקאי. אבל שם מדובר במספר המשרות עד גיל 48. בנוסף, בכלל לא ברור שהוא קשור להתפתחות המהירה של הטכנולוגיה – התפתחות שהיא, לכאורה, הגורם המשפיע. לפי אותו דוח מדובר באנשים שנכנסו למעגל העבודה כבר בשנות ה-80, כאשר בערך חצי מהמשרות שהם מילאו היו עד גיל 24 – דבר שמראה שבעצם כצעירים הם מילאו מבחר תפקידים זמניים עד לרכישת מקצוע. מפני שצעירים נוהגים לעבוד במספר משרות זמניים עד לרכישת מקצוע, אין כאן קשר ממשי לטכנולוגיה.

קובץ המכיל מקורות ל-Shift Happens שמופיע באתר של שירותי הממשל של מחוז במדינת ויסקונסין מביא את המקור של משרד העבודה, אם כי הוא מצביע גם על נתון משנת 1999 שאינני מצליח לאמת. ובדיוק מעל לנתון הזה מופיע נתון שהוא מעניין במיוחד:

וליד הנתון הזה מוסרים לנו שהוא כבר איננו נכון, שמדובר בתחזית משנת 2004 שלא היתה נכונה (proved false בלשון הקובץ). במקומו מביאים נתון אחר:

ודווקא בנתון הזה רציתי להתייחס במאמרון הזה.

טים סטאמר, במאמרון מלפני שבוע, מקשר לפודקאסט של ה-BBC בשם More or Less שמנסה  לבחון את אמינותם של נתונים סטטיסטיים מהסוג הזה. מהדורת הפודקאסט מסוף מאי הקדישה עשר דקות לנסיון לאתר את המקור של הנתון הזה ... ללא הצלחה. עורכי הפודקאסט קובעים:

כזכור, יש נתונים רבים מהסוג הזה – נתונים שרווחים בשיח החינוכי אבל אינם מבוססים. סטאמר מציין שנתונים מהסוג הזה משמשים את אלה שטוענים שהחינוך של היום איננו מכשיר את הנוער לעולם של מחר. הם אמורים לגרום לנו לחשוש שאם לא נערוך שינויים מפליגים במערכת החינוך העתיד שלנו בסכנה. יכול להיות שבאמת יש צורך בשינויים מפליגים, אבל אפילו אם הנתון הספציפי הזה היה מוסמך, בכלל לא ברור כיצד יש להתייחס אליו, או מה הוא מכתיב לגבי שינויים דרושים בחינוך של היום. אפילו אם הנתון אכן היה מוסמך, הצעות שטחיות למערכת החינוך כמו "צריכים לפתח יצירתיות" או "כל אחד צריך ללמוד להיות יזם" אינן בהכרח נגזרות מהקביעה שיותר מחצי מהתלמידים של היום יעבדו במשרות שאינן קיימות היום. דווקא לעורכי More or Less יש הצעה הרבה יותר צנועה, ודי משכנעת:

זה בוודאי לא יכול להזיק.