לרוב אני מצפה שמאמרונים שעוסקים בבעיות של העתקה והדבקה וברמאות במבחנים יופיעו לקראת סיומי סמסטר, כאשר תלמידים צריכים להגיש עבודות. אבל משנה לשנה הנושא כנראה נעשה יותר ויותר חם, וכבר עם התחלת שנת הלימודים הזאת ריצ'רד ווג'וודסקי מוצא לנכון להתייחס אליו עם
חמש דרכים למנוע רמאות. כמה מההצעות של ווג'וודסקי די מוכרות, אבל הוא לא מתיימר להיות מקורי. באופן כללי הוא דוגל בגישה המוכרת הטוענת שככל שהמטלות שנציב בפני התלמידים יהיו יותר אותנטיות, כך הרצון, והאפשרות, להעתיק יצטמצמו.
לכן, אין זה מפתיע שבאופן כללי ווג'וודסקי מתנגד למבחנים, ובמיוחד למבחנים אמריקאיים שנבדקים באמצעות מחשבים. ובכל זאת, הערה אחת שלו בנוגע למבחנים האלה נראית לי חשובה. הוא מציין שאנחנו נוטים לראות את המבחן ה-"אמריקאי" כדרך טבעית לבחון תלמידים, כאמצעי להערכה ששורשיו נטועים עמוק בתוך ההיסטוריה של ההוראה. הוא כותב:
I'm a firm believer that multiple choice tests were invented by pencil manufacturers. I mean, really now, can you give me any example of a pre-industrial teacher giving a multiple choice test? Yet we think of it as a "traditional" model of assessment.
אם המידע בוויקיפדיה נכון בנושא הזה (ואין לי סיבה לחשוב אחרת) מבחנים אמריקאיים התחילו רק לפני בערך מאה שנה, עם מלחמת העולם הראשונה. מדובר בפרק זמן די קצר בהיסטוריה של החינוך, ולכן אין הצדקה לשימוש בטענה ש-"כך תמיד עשו" כדי להגן על השימוש במבחנים כאלה.
כדרך להתגבר על בעיית ההעתקה ממקורות באינטרנט ווג'וודסקי מציע להנחות את התלמידים להכין גרסאות של העבודות שלהם בכיתה, ולהעלות את הגרסאות האלו לבלוגים שלהם. גם כאן אין משהו מקורי. זאת שיטה מוכרת לצמצום ההעתקות. כאשר כל שלב ושלב של הכנת עבודה מלווה על ידי המורה, במקום שהוא יראה רק את התוצר הסופי, הוא יכול לכוון את התלמיד לשימוש נכון במקורות. הצעה נוספת של ווג'וודסקי מקורית יותר:
Having problems with students cutting and pasting from the Internet? Try this: Have students write short essays that are completely cut-and-pasted. Then have them trade essays with classmates. The assignment is to identify where each of the cut-and-pasted parts come from and to give an assessment of the site or page from which each source was stolen.
כאשר מרשים לתלמידים להעתיק, אבל מבקשים מהם לבחון לעומק את ערכם של המקורות שמהם העתיקו, נוצרת בסיס לעבודה מידענית חשובה. באופן כללי, אני אישית ספקן בנוגע ליכולת של תלמידים להביא התייחסות מקורית של ממש לעבודות שלהם. אבל אין זה אומר שהם אינם יכולים להתמודד בצורה רצינית ומעמיקה עם מקורות שונים על מנת ללמוד לזהות מה מהימן, מה תומך בטענה זו או אחרת ומה לא, ועוד.
נקודה נוספת של ווג'וודסקי מתייחסת לשימוש בטלפונים סלולאריים וב-Twitter בכיתה, ובשעת מבחן. הוא כותב שהוא מרשה לתלמידים להשתמש באלה, כולל במבחנים. הוא מדווח שהנסיון מלמד שבמבחנים כמעט כל התלמידים הציגו הבנה טובה יותר של הנלמד, ולא מפני שהם העתיקו זה מזה:
It's not that their test scores improved whereas everyone was now cheating their way to an 'A'; in fact, the scores remained pretty similar in terms of the ratio across the student population. Rather, students who had been having trouble -- whether due to test anxiety or little mistakes that snowballed -- were now getting beyond those problems and beginning to demonstrate what they knew rather than what they didn't know.
נדמה לי שבדרך הזאת ווג'וודסקי יוצר אווירה בכיתה שהיא דומה יותר למציאות שתלמידים פוגשים בחוץ מאשר לסביבה המלאכותית של הכיתה בבית הספר. המלאכותיות איננה פסולה – לפעמים יש בה יתרונות לימודיים ברורים. ובכל זאת, סביבה שבה היחיד יכול לעזור לאחרים ולהעזר בהם על מנת להתגבר על קשיים היא סביבה לימודית אמיתית, ולא בהכרח הזמנה להעתקה או לרמאות כפי שהתרגלנו לחשוב.
