חדשות רעות וחדשות טובות אודות הבלוג
So is the growth of Internet-based fan fiction a cultural development to be wholeheartedly applauded? Not quite. The good news about the Internet is that, in a world without gatekeepers, anyone can get published. The bad news, of course, is the same.
אבל האם זה אומר, כמו במאמר השני שג'נקינס מצטט, שרצוי להשאיר את מלאכת הכתיבה לאלה שבאמת יודעים לקרוא? המאמר הזה נכתב על ידי אנדרו קין שכתב את הספר "The Cult of the Amateur" בו הוא טוען שבימינו ההמון זוכה להרבה יותר מדי פרגון. הוא כותב: I would rather focus on the value of expertise and the wisdom of people who are trained.
ג'נקינס מנסה לנתח למה, למרות שהוא מודע לבעיית האיכות, הוא בכל זאת מחייב את הכתיבה של "ההמון". הוא מביא מספר סיבות. נדמה לי שהסיבה הראשונה שלו קשורה מאד לסוגיה של בלוגים בחינוך: We should not reduce the value of participatory culture to its products rather than its process. Consider, for a moment, all of the arts and creative writing classes being offered at schools around the world. Consider, for example, all of the school children being taught to produce pots. We don't do this because we anticipate that very many of them are going to grow up to be professional potters. In fact, most of them are going to produce pots that look like lopsided lumps of clay only a mother could love …. We do so because we see a value in the process of creating something, of learning to work with clay as a material, or what have you. There is a value in creating, in other words, quite apart from the value attached to what we create. And from that perspective, the expansion of who gets to create and share what they create with others is important even if none of us produces anything beyond the literary equivalent of a lopsided lump of clay that will be cherished by the intended recipient (whether Mom or the fan community) and nobody else.
אני מבין את הטענה הזאת, ועד מידה מסויימת אפילו מקבל אותה. אבל אני מקווה שזה לא הכל. יש הבדל משמעותי בין החומר שאיתו תלמידים מפסלים אגרטלים בלתי-מאוזנים, לבין המילים שבעזרתם הם מגבשים את המחשבות שלהם, או המשפטים שדרכם הם מצליחים לבטא רעיונות. האגרטל יישב, בסופו של דבר, על מדף, גמור. המילים והמשפטים, לעומתו, יכולות לזכות לשימוש חוזר. דרכם התלמידים מגבשים את יכולת החשיבה והביטוי שלהם, ובמקום להשתמש בהם פעם אחת ואחרי-כן לשמור עליהם במגירה סגורה, הם נשארים זמינים להמשך החשיבה. זאת ועוד, השימוש הזה מקשר אותם לקהילה של לומדים אחרים ומאפשר להם לתרום מרעיונותיהם.
אני יודע שזה נשמע קצת מוגזם ויומרני, אבל יש יסוד טוב לחשוב שמהכתיבה הצולעת של היום עוד תצמח הכתיבה והמחקר המוצלחים של מחר.
