יום רביעי, 25 ביולי 2007 

פגישה עם קונרד גלוגאוסקי

לא קל, ואולי אפילו לא הגיוני, לעקוב אחר עשרות, ואפילו מאות, ההודעות שמגיעות אליך דרך קורא ה-RSS שלך בזמן שאתה אמור להיות בחופשה. ועם היד על הלב, אני מודע היטב לעובדה ששום דבר לא יקרה אם במשך תקופה מסויימת אינני קורא את הדברים שמתפרסמים. אם כך, למה אני משתדל לגנוב קצת זמן מהבילוי עם המשפחה על מנת להתעדכן בבלוגים שאני קורא? נדמה לי שהסיבה המרכזית היא שזה מאפשר לי תחושה של יציבות בתקופה הארוכה שבה אני נמצא מחוץ לבית.

ללא קשר למה שגרם לי להציץ, אני בר מזל שמצאתי קצת זמן לבדוק את קורא ה-RSS, מפני שבדרך הזאת מצאתי מאמרון חדש בבלוג של קונרד גלוגאוסקי. תמיד מעניין לקרוא את דבריו של גלוגאוסקי - מורה למיומנויות לשון בחטיבת ביניים באיזור טורונטו, ודוקטורנט באוניברסיטה של טורונטו. גלוגאוסקי מצליח לשלב דיווח על ההתנסות שלו בכיתה עם הגות חינוכית הנתמכת בהוגים חינוכיים היסטוריים. אפשר לחוש זאת מהשם הנהדר של הבלוג שלו - blog of proximal development.

לפני מספר ימים גלוגאוסקי כתב על הרצון של תלמידיו השנה להוסיף עיצובים אישיים לבלוגים שלהם. מצד אחד, הוא חש שמדובר בקישוט בלבד, ולא בכתיבה בעלת "תוכן" שהיתה מוסיפה אופי אישי לאותם בלוגים. אך בכל זאת, הוא גילה שהעיצוב הזה מהווה פן חשוב בהפיכת הבלוג לסביבה אישית:
Blogging is about personal expression. The ability to personalize one’s space is something that needs to be an integral part of every community. I believe that it is an important building block that can help us build communities with our students. If a blogging community focuses primarily on creation then why not start by creating one’s space, one’s atelier where the process of creation will take place?

לקראת סיום השנת הלימודים האחרונה מספר כיתות בארץ התחילו להשתמש בתשתית של מש"ל בפיתוחו של אלישע בביוף. התשתית הזאת מאפשרת ניהול של בלוגים כיתתיים עם יכולות מעקב טובות ורצויות (וגם על אלה גלוגאוסקי כותב במאמרון שלו). נכון להיום, התשתית המבטיחה הזאת עדיין לא מאפשרת עיצוב אישי מהסוג שתלמידיו של גלוגאוסקי רצו. יש לקוות שבקרוב, בעקבות העידוד של מורים שמשתמשים במש"ל, וגם כתוצאה של קריאת מאמרונים כמו אלה של גלוגאוסקי, הוא ימשיך להתפתח.

מאמרון כמו זה של גלוגאוסקי הוא מסוג הדברים שעליהם גם בימים רגילים הייתי מדווח. אבל בזמן חופשה בקנדה, זה מתבקש עוד יותר, משום שביום שלישי זכיתי להפגש אותו. שנינו מתכתבים כבר מספר שבועות בתקווה למצוא הזדמנות להפגש, ולשמחתי הצלחנו. על כוס קפה דיברנו בערך שעה וחצי, כאשר היה ברור לשנינו שיכולנו להמשיך עוד זמן רב.


גלוגאוסקי בן 33. משום מה, תיארתי לעצמי בחור קטן בהרבה ממה שפגשתי. באופן די מיידי התחלנו לדבר ... על כמעט כל דבר. כתבתי בעבר שהחלק המעניין ביותר בכנסים הוא הפסקות הקפה, והנה, גלוגאוסקי מספר לי שלדעתו בזמן כנסים המסדרונות הם המקום הכדאי ביותר להיות. שנינו ציינו שהבלוגים המעניינים ביותר אינם אלה של ידועי השם, אלא של המורים בשטח שמשתמשים בבלוגים שלהם כדי להרהר "בקול" על העבודה שלהם בשטח.

הסכמנו גם שלמרות כל הקסם והיופי שבכלי Web 2.0, אין זה מספיק רק לפרוס אותם לפני תלמידים (או לפני מורים) ולצפות שהם יוכלו לרוץ איתם, או להפיק מהם תועלת. הכלים האלה מתאימים מאד לאנשים בעלי מוטיבציה לימודית עצמית חזקה, וכאשר אין מוטיבציה כזאת לא יוצא הרבה מהשימוש בהם. לכן, האתגר האמיתי איננו ללמד איך להשתמש בכלים האלה, אלא לעורר את הרצון ללמוד, ואז לשלב את הכלים כמרכיב חשוב בסביבה הלימודית.

במשך הפגישה שלנו היתה לי התחושה שאני משוחח עם ידיד ותיק, ונדמה לי שהוא חש משהו דומה. (אני הרי קורא את הבלוג שלו, אבל אין הוא יכול לקרוא את שלי.) אחרי שהוא יסיים את הדוקטורט שלו (בעתיד הלא כל כך רחוק) גלוגאוסקי ישמח למצוא מקום עבודה באקדמיה, אבל הוא לא רוצה להתנתק מהעבודה בשטח. אם הוא ימצא דרך לשלב את השניים, אני בטוח ששתי הסביבות האלו ירוויחו.

תוויות: , ,

יום שלישי, 24 ביולי 2007 

לא רק דרך המילים

כאשר אני בודק במורפיקס, אני לומד שהתרגום של המילה scrapbook הוא "אלבום הדבקות". נדמה לי שהתרגום הזה די סביר, אבל בכל זאת לא מספק. ה-scrapbook מתאפיין לא רק בכך שמדביקים לתוכו דברים, אלא בכך שהוא יכול להכיל כל מיני דברים שונים. בלוגים אינם חייבים להיות מילוליים. אפשר לשלב בהם תמונות וסרטים וקולות, ולפעמים אני, בעל הנטייה המילולית החזקה, נוטה לשכוח את זה.

כאשר ביקרנו, לפני מספר ימים, באי הנסיך אדוורד (PEI), ושם באתר המודקש ל-"אסופית" של לוסי מאד מונגטמרי, חשתי עד כמה כדאי ורצוי להרחיב את האמצעים השונים בהם אנחנו מבטאים את החשיבה הפרטית/ציבורית שלנו בבלוגים. אינני מעריץ נלהב של אן שירלי. ספק אם קראתי יותר מהספר הראשון בסידרה. מה גם, אתר התיירות שנבנה במקום בו הסיפורים מתרחשים איננו כל כך מעניין. אבל בתוך המוזיאון הקטן באתר אפשר לעיין בכמה דפים מתוך ה-scrapbook של מונגטמרי. צילמתי שניים מהם:


כאשר עיינתי בדפים האלה נזכרתי בהמלצה שקראתי בבלוג של סוזן צעירי. בין ההמלצות באותו מאמרון היא כותבת על scrapblog - כלי המאפשר לנו, ואולי במיוחד לילדים, ללקט ולדווח על מגוון הגירויים שבהם הם נתקלים.

יש סיכוי שבין הילדים שיאספו לעצמם פריטים מעולמם וישמרו אותם בדרך הדיגיטלית הזאת עוד יצמח סופר כמו לוסי מונגומרטי. ואפילו אם לא, זאת דרך נהדרת להכיר את העולם סביבם.

תוויות: ,

יום שישי, 20 ביולי 2007 

פגישה עם סטיבן דואנס

הנדודים שלנו הביאו אותנו עד למונקטון - עיר די קטנה בערך 10 שעות נסיעה מזרחה ממונטריאל. לציפי יש כאן ידידה ותיקה, והיא ובעלה מארחים אותנו למופת. אבל אם מיגיעם למונקטון, אפילו בסיור משפחתי שרוב הזמן מוקדש לבילוי עם הילדים, בלתי-אפשרי לא לבקר אצל סטיבן דואנס שהוא, לטעמי, אחד הבלוגרים המעניינים ביותר בתחום הטכנולוגיה בחינוך. אז בעזרת התכתבות בדואר אלקטרוני, וכמה שיחות טלפון, מצאנו זמן להפגש.

פגשתי את דואנס באוניברסיטה של מונקטון, במשרד שלו - שלוחה של המועצה הלאומית לחינוך. הוא עוסק בפיתוח של טכנולוגיות למידה, אבל כצפוי, קשה לו להפריד בין הפרסנה לבין העיסוק המתמיד שלו בכתיבה לשני הבלוגים שלו. בבלוג ה-"אישי" שלו (Half an Hour) הוא מאריך בהתייחסויות שלו על סוגיות חינוכיות וטכנולוגיות שונות. תמיד מעניין לקרוא את הרשימות הדי ארוכות שמופיעות שם, אבל הוא מוכר טוב יותר בזכות הבלוג השני. הבלוג הזה (OLDaily) מורכב מהתייחסויות קצרות על מבחר של פרסומים שהוא קורא, יחד עם התייחסות אישית קצרה. דואנס קורא כמה מאות פרסומים, רובם בלוגים. מתוך הכמות האדירה הזאת של פרסומים, הוא מדווח על אלה שבעיניו ראויים להתייחסות. כמעט אין יום שבו אינני מוצא ב-"בלוג" הזה הפנייה למשהו מעניין שכדאי לקרוא.


בכתיבה שלו דואנס חריף מאד. הוא איננו משלם מס שפתיים לבלוגרים ידועי שם. במקום זה, הוא מרבה למצוא פנינים אצל בלוגרים לא מוכרים. הנושא, וההתייחסות אליו, הם שמעניינים אותו, ולא הסטטוס של בלוגר זה או אחר כבר סמכא. אולי בגלל זה ציפיתי לפגוש אדם יחסית יהיר. ההפך הוא הנכון - דואנס הוא אדם שקט וצנוע, ואפילו טיפה מופנם. (הוא נוסע למשרד שלו באופניים ומחנה אותם בתוך המשרד.) הוא איש שיח נעים, אבל הוא איננו מרבה ליזום את השיחה, ובמקום זה הוא לא רק איפשר לי, אלא כמעט הכריח אותי לכוון את הדיון. לפני שנפגשנו הבהרתי לו שרציתי לפגוש אותו מפני שאני מעריך אותו מאד, ונדמה לי שזה עורר יותר מטיפה של מבוכה אצלו.

נדמה לי שדואנס מבין היטב שהגודל של קהילת האינטרנט בלמידה בישראל יוצר מצב שבו הדחף להשתמש בבלוגים לליבון הנושאים שמעסיקים אותנו שונה מאשר בעולם דובר האנגלית. בכתיבה שלו (וגם בשיחה איתו) הוא מבחין בין קהילה לבין רשת, כאשר הוא טוען שקהילה חותרת להסכמה כללית, ולכן איננה יוצרת תשתית בריאה לצמיחה של רעיונות חדשים, ואילו רשת של קשרים כן יכול לעשות זאת.

אישית, לא הייתי זקוק לשיחה איתו על מנת להכיר את רעיונותיו, אבל בהחלט היה לי חשוב להציץ טיפה באדם שמאחורי הכתיבה.

תוויות: ,

יום שבת, 14 ביולי 2007 

קשרים מכל הבא ליד

אני אוהד מאד את הגישה של "אוריינויות חדשות". אין לי ספק שהנוף המידעי של ימינו דורש מיומנויות אורייניות שונות, או לפחות מורחבות, מאשר אלה שהכרנו בעבר. עם זאת, כל פעם שאני קורא על הגישה הזאת, אני חש מבוכה מסויימת. לא ברור לי מה כל כך חדש ב-"אוריינויות חדשות" אלו. אם אני מבין נכון, אחד המאפיינים של הגישה הזאת הוא יכולת אסוציאטיבית - היכולות ליצור קשרים בין פריטי מידע נפרדים, פריטי מידע שלכאורה אינם קשורים אלה לאלה. הרי הצורך לזכור עובדות יבשות נעלם כמעט לגמרי, ובמקומו גדל מאד הצורך לדעת מה לעשות עם המידע הרב שמציף אותנו.

חלק חשוב מהאסוציאטיביות הזאת הוא היכולת למצוא קשרים במקומות בלתי-צפויים. ונדמה לי שדוגמה טובה לכך היא קטע שמצאתי בספר שהורדתי ממדף ספרים בבית של המארחים שלנו במונטריאל. בבית גדוש ספרים, בחרתי לעיין בספר של ג'יימס בורק, "The Pinball Effect". הספר התפרסם לפני עשור - ממש עוד בתחילת המהפכה של ה-WWW, ולכאורה (אבל רק "לכאורה") לפני שכולם התחילו לדבר על אוריינויות חדשות.

הספר של בורק עוסק בקשרים הבלתי-צפויים, או לפחות בקשרים הבלתי-נצפים מראש, בין המצאות שונות. נדמה לי שבמידה לא קטנה הוא דוגמה לתפיסה היפרטקסטית של ההיסטוריה. לא שהתפיסה הזאת נוצרה עם ההיפרטקסט, אלא שההיפרטקסט המחיש עד כמה אין צורך בליניאריות בהבנת ההתפתחות הטכנולוגיה האנושית. אולי לפני עשור אותה גישה נראתה מקורית מאד. היום היא כמעט מובנת מאליה. בורק כותב שלספרו יש שתי מגמות. בתיאור שלו למגמה השנייה הוא כותב:
In the coming information age, when multimedia, interactive networking, personal communicators, virtual reality and unlimited bandwidth will all become everyday matters, we will need to think in a different way about knowledge and how it should be used. Supercomputers already manufacture information at speeds no human can match. In the science of quantum chromodynamics, which investigates fundamental particles, there are equations that can be completed, in less than the length of a human lifetime, only by a supercomputer.

In the near future, the rate of change will be so high that for humans to be qualified in a single discipline - defining what they are and what they do throughout their life - will be as outdated as quill and parchment. Knowledge will be changing too fast for that. We will need to reskill ourselves constantly every decade just to keep a job.

שוב, בורק כתב את הדברים האלה לפני עשור, והם דומים מאד לדברים שאנחנו קוראים כמעט יום-יום במאמרים שעוסקים באוריינויות חדשות. בורק מוסיף:
But these technologies will not enhance our lives if we are not prepared for them. And as the data in our knowledge-bases become ever more rapidly obsolete, it will be less important to "know" the data than to be able to access and relate them one to another. Because, as I hope this book shows, it is the interaction between data that causes change. The fundamental mechanism of innovation is the way things come together and connect.

ואם כך, המגמה הבסיסית שלנו בהקניית אוריינויות חדשות צריכה להיות לעזור לתלמידים שלנו לחפש, ולמצוא, את הקשרים בין פריטים שאינם בהכרח נראים קשורים - כמו, למשל, חופשה משפחתית בחו"ל, ואוריינויות חדשות.

תוויות: ,

יום שלישי, 10 ביולי 2007 

טיפת עדנה מרחוק

הנה, אני יושב קנדה הרחוקה, ומידי פעם, בין בילוי לבילוי, אני זוכה לקצת שגרה - הפעם, למשל, כאשר הילדים יוצאים לדוג עם סבא. וכך יוצא שאני יכול לשבת ולקרוא טיפה. ואז, כאשר אני בודק דואר, אני מוצא מכתב שמוסר לי על כתבה ב-YNET על בלוגים בחינוך בארץ.

במאמר יש דיווח על פרויקט בבית ספר אחד. אני יודע שקיימים פרויקטים נוספים, ואני מקווה שגם הם יזכו לפרסום, אבל אינני יכול להתלונן שדווקא הפרויקט של אריאלה לונבורג ותלמידיה הוא זה שעליו כותבים - הרי אני המלצתי עליו. בערך שעה לפני הנסיעה לנתב"ג, לקראת ההמראה לקנדה, בבדיקת הדואר האחרונה מהבית, מצאתי מכתב שהסביר שמכינים כתבה על בלוגים בחינוך, ושנתקלו בבלוג שלי וחשבו שבוודאי אוכל לעוזר.

למזל של כולנו, לא יכולתי להתראיין, אלא רק להמליץ שיפנו לאריאלה, וגם לאלישע בביוף. לו היו מדברים איתי, במקום כתבה על המתרחש בשטח, היתה יוצאת כתבה מלאה בהתפלספויות מיותרות.

כידוע, אני פחות מתעניין בבלוג בחינוך ככלי לעידוד הכתיבה, ויותר ככלי לרפלקציה אישית/קבוצתית על תהליך הלמידה. אבל אין זה אומר שאין שימושים חיוביים אחרים, והפרויקט של אריאלה הוא ללא ספק אחד מאלה. קראתי לא מעטים מהסיפורים של התלמידים, וגם את התגובות שהם כותבים זה לזה. בהחלט מקבלים את הרושם שהבלוג ממלא תפקיד חשוב בעידוד הכתיבה, ביצירת הרצון של התלמידים לכתוב, ואפילו בהשבחת הכתיבה שלהם.

נדמה לי שהתשתית של מש"ל (מה שרציתי להגיד) גם ממלאת תפקיד חשוב בהצלחת הפרויקט. נכון, הבלוג ביסודו הוא דבר ציבורי, אבל אין זה אומר שהכתיבה של תלמידים צריכה להיות חשופה לכולם, או עם פרסומות לא רצויות מסביב. וזאת גם הסיבה שאינני מפרסם כאן את הכתובת של "קהילת ילדים מספרי סיפורים", עד אשר אריאלה תאשר זאת. ובכל זאת, יש טעם להוסיף שלדעתי כדאי לה מאד לחשוף את הבלוג האישי שלה, בלוג שבו היא מהרהרת על הפרויקט. מורים רבים יוכלו ללמוד המון מהרפלקציות שלה.

תוויות: ,

יום שבת, 7 ביולי 2007 

קשה, קשה הניתוק הזה.

לא, אינני מכור לבלוג שלי (אם כי אני בטוח שלא מעטים יטענו שאני משלה את עצמי). אבל לא קל להיות מנותק ממנו. ושלא יחשבו שאינני מוצא זמן לבלות עם המשפחה שלי - כמעט כל היום מוקדש למשפחה, לביקורים, לבילויים. אבל. אבל אני זקוק לרגעים של שקט, של מחשבה, ושל התמודדות עם אותם רעיונות שאני מצליח להציץ בהם, לקבל טעמיה קטנה, ולרצות להצטרף לדיון.

מהמעט שאני מצליח להציץ אני מתרשם שאחרים גם מנצלים את הקיץ לקצת שקט במרחב הבלוגי שלהם, אבל כמה עניינים מעניינים מאד צדו את עיני, ואני חש רצון להגיב, להרהר עליהן במרחב הזה, מפני שכבר מזמן סיגלתי אותו לעצמי כמחרב שבו אוכל לגבש את החשיבה שלי.

ויש, כמובן, בעיה נוספת. אין לי מחשב נייד איתי, והעברית שאני מצליח להקליד באה במאמצים לא כל כך קטנים. ברוב המחשבים אני מצליח לקרוא עברית ללא קושי, אבל הכתיבה דורשת מידה די גדולה של סידורים טכניים, עד שזה בקושי שווה המאמץ.

אי לכך, המאמרון הזה יעסוק רק בהרהור על הקשיים שאני חש בניתוק מהסביבה הבלוגית שלי, סביבה שכנראה באמת הפכה לחלק ממני. מותר לצחוק, או אפילו לרחם עלי, אבל נוכחתי לדעת שזאת המציאות.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates