למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

Blogging is about personal expression. The ability to personalize one’s space is something that needs to be an integral part of every community. I believe that it is an important building block that can help us build communities with our students. If a blogging community focuses primarily on creation then why not start by creating one’s space, one’s atelier where the process of creation will take place?

לקראת סיום השנת הלימודים האחרונה מספר כיתות בארץ התחילו להשתמש בתשתית של מש"ל בפיתוחו של אלישע בביוף. התשתית הזאת מאפשרת ניהול של בלוגים כיתתיים עם יכולות מעקב טובות ורצויות (וגם על אלה גלוגאוסקי כותב במאמרון שלו). נכון להיום, התשתית המבטיחה הזאת עדיין לא מאפשרת עיצוב אישי מהסוג שתלמידיו של גלוגאוסקי רצו. יש לקוות שבקרוב, בעקבות העידוד של מורים שמשתמשים במש"ל, וגם כתוצאה של קריאת מאמרונים כמו אלה של גלוגאוסקי, הוא ימשיך להתפתח.

מאמרון כמו זה של גלוגאוסקי הוא מסוג הדברים שעליהם גם בימים רגילים הייתי מדווח. אבל בזמן חופשה בקנדה, זה מתבקש עוד יותר, משום שביום שלישי זכיתי להפגש אותו. שנינו מתכתבים כבר מספר שבועות בתקווה למצוא הזדמנות להפגש, ולשמחתי הצלחנו. על כוס קפה דיברנו בערך שעה וחצי, כאשר היה ברור לשנינו שיכולנו להמשיך עוד זמן רב.


גלוגאוסקי בן 33. משום מה, תיארתי לעצמי בחור קטן בהרבה ממה שפגשתי. באופן די מיידי התחלנו לדבר ... על כמעט כל דבר. כתבתי בעבר שהחלק המעניין ביותר בכנסים הוא הפסקות הקפה, והנה, גלוגאוסקי מספר לי שלדעתו בזמן כנסים המסדרונות הם המקום הכדאי ביותר להיות. שנינו ציינו שהבלוגים המעניינים ביותר אינם אלה של ידועי השם, אלא של המורים בשטח שמשתמשים בבלוגים שלהם כדי להרהר "בקול" על העבודה שלהם בשטח.

הסכמנו גם שלמרות כל הקסם והיופי שבכלי Web 2.0, אין זה מספיק רק לפרוס אותם לפני תלמידים (או לפני מורים) ולצפות שהם יוכלו לרוץ איתם, או להפיק מהם תועלת. הכלים האלה מתאימים מאד לאנשים בעלי מוטיבציה לימודית עצמית חזקה, וכאשר אין מוטיבציה כזאת לא יוצא הרבה מהשימוש בהם. לכן, האתגר האמיתי איננו ללמד איך להשתמש בכלים האלה, אלא לעורר את הרצון ללמוד, ואז לשלב את הכלים כמרכיב חשוב בסביבה הלימודית.

במשך הפגישה שלנו היתה לי התחושה שאני משוחח עם ידיד ותיק, ונדמה לי שהוא חש משהו דומה. (אני הרי קורא את הבלוג שלו, אבל אין הוא יכול לקרוא את שלי.) אחרי שהוא יסיים את הדוקטורט שלו (בעתיד הלא כל כך רחוק) גלוגאוסקי ישמח למצוא מקום עבודה באקדמיה, אבל הוא לא רוצה להתנתק מהעבודה בשטח. אם הוא ימצא דרך לשלב את השניים, אני בטוח ששתי הסביבות האלו ירוויחו.

תוויות: בלוגים, דיווחים, הרהורים

כאשר אני בודק במורפיקס, אני לומד שהתרגום של המילה scrapbook הוא "אלבום הדבקות". נדמה לי שהתרגום הזה די סביר, אבל בכל זאת לא מספק. ה-scrapbook מתאפיין לא רק בכך שמדביקים לתוכו דברים, אלא בכך שהוא יכול להכיל כל מיני דברים שונים. בלוגים אינם חייבים להיות מילוליים. אפשר לשלב בהם תמונות וסרטים וקולות, ולפעמים אני, בעל הנטייה המילולית החזקה, נוטה לשכוח את זה.

כאשר ביקרנו, לפני מספר ימים, באי הנסיך אדוורד (PEI), ושם באתר המודקש ל-"אסופית" של לוסי מאד מונגטמרי, חשתי עד כמה כדאי ורצוי להרחיב את האמצעים השונים בהם אנחנו מבטאים את החשיבה הפרטית/ציבורית שלנו בבלוגים. אינני מעריץ נלהב של אן שירלי. ספק אם קראתי יותר מהספר הראשון בסידרה. מה גם, אתר התיירות שנבנה במקום בו הסיפורים מתרחשים איננו כל כך מעניין. אבל בתוך המוזיאון הקטן באתר אפשר לעיין בכמה דפים מתוך ה-scrapbook של מונגטמרי. צילמתי שניים מהם:


כאשר עיינתי בדפים האלה נזכרתי בהמלצה שקראתי בבלוג של סוזן צעירי. בין ההמלצות באותו מאמרון היא כותבת על scrapblog - כלי המאפשר לנו, ואולי במיוחד לילדים, ללקט ולדווח על מגוון הגירויים שבהם הם נתקלים.

יש סיכוי שבין הילדים שיאספו לעצמם פריטים מעולמם וישמרו אותם בדרך הדיגיטלית הזאת עוד יצמח סופר כמו לוסי מונגומרטי. ואפילו אם לא, זאת דרך נהדרת להכיר את העולם סביבם.

תוויות: בלוגים, הרהורים

הנדודים שלנו הביאו אותנו עד למונקטון - עיר די קטנה בערך 10 שעות נסיעה מזרחה ממונטריאל. לציפי יש כאן ידידה ותיקה, והיא ובעלה מארחים אותנו למופת. אבל אם מיגיעם למונקטון, אפילו בסיור משפחתי שרוב הזמן מוקדש לבילוי עם הילדים, בלתי-אפשרי לא לבקר אצל סטיבן דואנס שהוא, לטעמי, אחד הבלוגרים המעניינים ביותר בתחום הטכנולוגיה בחינוך. אז בעזרת התכתבות בדואר אלקטרוני, וכמה שיחות טלפון, מצאנו זמן להפגש.

פגשתי את דואנס באוניברסיטה של מונקטון, במשרד שלו - שלוחה של המועצה הלאומית לחינוך. הוא עוסק בפיתוח של טכנולוגיות למידה, אבל כצפוי, קשה לו להפריד בין הפרסנה לבין העיסוק המתמיד שלו בכתיבה לשני הבלוגים שלו. בבלוג ה-"אישי" שלו (Half an Hour) הוא מאריך בהתייחסויות שלו על סוגיות חינוכיות וטכנולוגיות שונות. תמיד מעניין לקרוא את הרשימות הדי ארוכות שמופיעות שם, אבל הוא מוכר טוב יותר בזכות הבלוג השני. הבלוג הזה (OLDaily) מורכב מהתייחסויות קצרות על מבחר של פרסומים שהוא קורא, יחד עם התייחסות אישית קצרה. דואנס קורא כמה מאות פרסומים, רובם בלוגים. מתוך הכמות האדירה הזאת של פרסומים, הוא מדווח על אלה שבעיניו ראויים להתייחסות. כמעט אין יום שבו אינני מוצא ב-"בלוג" הזה הפנייה למשהו מעניין שכדאי לקרוא.


בכתיבה שלו דואנס חריף מאד. הוא איננו משלם מס שפתיים לבלוגרים ידועי שם. במקום זה, הוא מרבה למצוא פנינים אצל בלוגרים לא מוכרים. הנושא, וההתייחסות אליו, הם שמעניינים אותו, ולא הסטטוס של בלוגר זה או אחר כבר סמכא. אולי בגלל זה ציפיתי לפגוש אדם יחסית יהיר. ההפך הוא הנכון - דואנס הוא אדם שקט וצנוע, ואפילו טיפה מופנם. (הוא נוסע למשרד שלו באופניים ומחנה אותם בתוך המשרד.) הוא איש שיח נעים, אבל הוא איננו מרבה ליזום את השיחה, ובמקום זה הוא לא רק איפשר לי, אלא כמעט הכריח אותי לכוון את הדיון. לפני שנפגשנו הבהרתי לו שרציתי לפגוש אותו מפני שאני מעריך אותו מאד, ונדמה לי שזה עורר יותר מטיפה של מבוכה אצלו.

נדמה לי שדואנס מבין היטב שהגודל של קהילת האינטרנט בלמידה בישראל יוצר מצב שבו הדחף להשתמש בבלוגים לליבון הנושאים שמעסיקים אותנו שונה מאשר בעולם דובר האנגלית. בכתיבה שלו (וגם בשיחה איתו) הוא מבחין בין קהילה לבין רשת, כאשר הוא טוען שקהילה חותרת להסכמה כללית, ולכן איננה יוצרת תשתית בריאה לצמיחה של רעיונות חדשים, ואילו רשת של קשרים כן יכול לעשות זאת.

אישית, לא הייתי זקוק לשיחה איתו על מנת להכיר את רעיונותיו, אבל בהחלט היה לי חשוב להציץ טיפה באדם שמאחורי הכתיבה.

תוויות: דיווחים, הרהורים

In the coming information age, when multimedia, interactive networking, personal communicators, virtual reality and unlimited bandwidth will all become everyday matters, we will need to think in a different way about knowledge and how it should be used. Supercomputers already manufacture information at speeds no human can match. In the science of quantum chromodynamics, which investigates fundamental particles, there are equations that can be completed, in less than the length of a human lifetime, only by a supercomputer.

In the near future, the rate of change will be so high that for humans to be qualified in a single discipline - defining what they are and what they do throughout their life - will be as outdated as quill and parchment. Knowledge will be changing too fast for that. We will need to reskill ourselves constantly every decade just to keep a job.

But these technologies will not enhance our lives if we are not prepared for them. And as the data in our knowledge-bases become ever more rapidly obsolete, it will be less important to "know" the data than to be able to access and relate them one to another. Because, as I hope this book shows, it is the interaction between data that causes change. The fundamental mechanism of innovation is the way things come together and connect.

תוויות: הרהורים, מידענות

תוויות: בלוגים, שימוש בבתי ספר

תוויות: הרהורים