« לדף הראשי | בלי ציניות - זה פשוט משפט נהדר! » | עלי? אתה כותב עלי? » | מתח בלתי נמנע? » | בשורה מעודדת ... אם כי לא כל כך מפתיעה » | והנמשל ברור » | גם אני שמתי לב לזה » | חזרה (כמעט) לשגרה » | פגישה עם קונרד גלוגאוסקי » | לא רק דרך המילים » | פגישה עם סטיבן דואנס » 

יום ראשון, 19 באוגוסט 2007 

המרחב הצטמצם, אך מה לגבי הגירויים?

לפני בערך חודשיים נתקלתי במאמר מאד מעניין באתר של הדיילי מייל הבריטי. המאמר סקר ארבעה דורות של משפחה אחת באנגליה, והראה, באמצעות מפה די מרתקת, כיצד במהלך הדורות המרחב שבו ילדים יכלו להסתובב בעצמם הולך ומצטמצם. כותרת המאמר רמז על אבדן:
How children lost the right to roam in four generations

הכותרת בהחלט עוררה דאגה, וכך גם המאמר עצמו. אבל החלק המעניין ביותר של המאמר היה המפה שליוותה אותו, מפה שהמחישה את צמצום המרחב:

דרך המאמר, והמפה, אנחנו לומדים שתוך 80 שנה התרחש שינוי משמעותי ביותר. לעומת הרב סב שיכול היה לסתובב במרחב של 10 קילומטר מהבית לבדו, הנין שלו בקושי יכול להתרחק 300 מטר מהבית. כותב המאמר מדגיש שלא מדובר רק במרחב, אלא במידה של חופש. הוא כותב על הרב סב, ואחרי-כן על הנין:
It was 1926 and his parents were unable to afford the fare for a tram, let alone the cost of a bike and he regularly walked six miles to his favourite fishing haunt without adult supervision.

Fast forward to 2007 and Mr Thomas's eight-year-old great-grandson Edward enjoys none of that freedom.

המאמר הוא בעצם סקירה על דוח המזהיר ש:
the mental health of 21st-century children is at risk because they are missing out on the exposure to the natural world enjoyed by past generations.

אינני מעז להסתכן כאן באמירות נגד חשיבות החשיפה לעולם הטבע לבריאות הנפשית של ילדים (או לכולנו), אבל נדמה לי שבכל זאת משהו חסר בדיווח המעניין הזה. הנין אמנם מאד מוגבל מבחינת המרחב שבו הוא יכול להסתובב, אבל הרב סבא שלו בקושי יכול היה לחלום על כמות הגירויים והמידע שאליהם נינו חשוף. אותו נין יכול, בתוך הבית שלו, לצפות בתכנית טלויזיה כמו "עולם מופלא" שחושף אותו למראות שהרב-סבא כלל לא דמיין לעצמו שהן קיימות.

בתקופה שבה המרחבים היו פתוחים אבל האמצעים היו מעטים, בית הספר היה מקום שפתח את העולם לתלמיד. בתקופת הרב סב מרבית הגירויים החינוכיים נמצאו בתוך בית הספר, וילדים צמאי דעת באו לבית הספר כדי לעיין בספרים, להביט דרך מיקרוסקופ, ללמוד על מקומות רחוקים, ועוד. היום, אלה, והרבה יותר, זמינים לילדים מתוך הבתים שלהם, ואילו סביבת בית הספר דלת גירויים. במקום להחשף, כאשר התלמיד של היום שנכנס לבית הספר, מרחב הלמידה שלו מצטמצם. והנסיון לחסום את הגישה לכלים אינטרנטיים חברתיים רק מצמצם את המרחב הזה עוד יותר. המאמר רומז שאנחנו מגבילים את הילדים שלנו במרחב הפיסי, אבל למרבה הצער, המגבלות הן גם במרחבים המידעיים והרגשיים.

תוויות:

אתה צודק, כמובן לגבי כמות הגירויים. אבל יש עוד נקודה שעושה עוול למרחבי התנועה של הילדים היום.

אני מבין שבמאמר (שלא קראתי, סומך עליך) מדובר על תחום התנועה שלהם לבד. נכון, היום הילדים מסתובבים לבד בשטח הרבה יותר מצומצם.
סכנות הרחוב גדולות, ודאגת האבא גדולה אף יותר.

לעומת זאת, ביחד איתנו, ההורים, הילדים נעים הרבה יותר ממה שרב סבא של רובנו חלם לעשות בגיל 8.
בתי היתה בת שנה וחצי כשטסה בפעם הראשונה לאנגליה. אני הייתי בן 30. וזו היתה הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל (למעט סיני ולבנון).

יותר מכך - הילדים שיצאו לשוטט לבד עשו זאת גם מחוסר השגחה ותשומת לב הורית. רוב ההורים עבדו קשה, שעות ארוכות, ולא יכלו לצאת עם הילדים אחר הצהריים לפארק. כמה פארקים היו אז בערים בכלל?
הרי אם נבדוק, סבא רבא של כותב המאמר היה כנראה שייך לאלה שיכלו, או שלא, להרשות לעצמם לצאת. לכמה ילדים בימיו היה בית ששווה להישאר בו, ובית-ספר שאפשר לסיים בו 12 כיתות?

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates