« לדף הראשי | עדות נופסת לקשיי הסתגלות לעידן האינטרנט » | היש דבר כזה: "תודה שלא מגיבים"? » | מה הוא "חשב" לעצמו? » | אפילו אם זה רק עניין של סמנטיקה » | האם גם מנכ"לים זקוקים לשיעורי התנהגות נאותה ברשת? » | מעבר ל-"מה אתה עושה כעת?" » | מטפורה נאה ... עד גבול מסויים » | גם אני הייתי שם (או, קצת פרסום עצמי) » | חומרים לקידום הדיון » | עוד על ההדהוד העצמי » 

יום שני, 29 באוקטובר 2007 

"קצר" הוא לא בהכרח "לענין"

יד על הלב, זה לא יהיה סוף העולם אם לא אקיים את ההבטחה שלי לכתוב מאמרון מעמיק אודות Twitter (וממתי מאמרונים לבלוגים צריכים להיות מעמיקים?). אבל מספר קטעים שפגשתי השבוע שוב העלו את הכלי הזה לתודעה, וחשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן. (קיוויתי שמישהו מבין קוראי הבלוג הזה יקום להסביר לי מה הוא מוצא בכלי הזה, אבל זה לא קרה.) אז עם הדגש על ה-"אולי", אני שוב מנסה לבחון את הכלי, ולשאול מה סוד הקסם שלו.

מישהו ב-Technology Review כנראה די נמשך אל הכלי הזה. בחודשים האחרונים התפרסמו שם מספר מאמרים על Twitter, ועל הנושא של microblogging באופן כללי. בתוך כותרת המשנה של מאמר חדש שם, "Trivial Pursuits" אנחנו קוראים:
with microblogging services ... the mundane is the message

המילה mundane באנגלית היא מילה נהדרת. היא מתארת מצב שאיננו רק רגיל, או יום-יומי, או בנאלי, אלא מצב שפשוט אי-אפשר להתרגש ממנו. והנה, בעצם מספרים לנו שכלים כמו Twitter מאפשרים לנו לעסוק בדברים שבדרך כלל לא היינו מוצאים טעם בעיסוק בהם. מה, אני שואל, יכול להיות הקסם בזה? מבחינתי, היתרון של Twitter על גבי מתחרה נוסף לכתר אלוף הבנאליות כמו Reality TV הוא שהבנאליות של תוכניות ריאליטי נמשכות שעות, ואילו הודעות Twitter נגמרות תוך שניות.

אבל לפעמים יש ערך בתמצות. הודעות Twitter יכולות, למשל, להיות סוג של הייקו. תלמידים רבים כותבים סיפורים של "ואז ... ואז ... ואז...", ואימון בהודעות טלגראפיות יכול, אולי, לעזור להם למצוא את העיקר במה שהם רוצים להגיד. דוג נון מקשר לכריס לוט שממליץ על סיפורים קבוצתיים הכתובים באמצעות Twitter. אינני משוכנע, אבל מדובר ברעיון מעניין.

הקישור הזה של נון הוא חלק מהתייחסות רחבה יותר ל-Twitter, התייחסות עם לא מעט אמביבלנטיות כלפי הכלי:
Some people are blaming Twitter for interfering with their blogging, which seems a bit strange. People start communicating through a channel that allows only short bursts of text, and they feel conflicted about not being more reflective. Then they write about that on their blogs. And I end up reading it and thinking about how twisted things can get. But that’s OK. ‘Twisted’ is lots of things I like.

בסופו של דבר, נון מחליט שמדובר בכלי שאיננו עונה על צורך אצלו. אני כמובן מסכים איתו. אבל נון מבקר בכמה תחנות מעניינות בדרך למסקנה (הצפוייה) הזאת שכדאי להציץ בהן. בין היתר, נון מצטט את סטיבן דאונס (איך לא?) שמסוגל גם להאריך וגם להיות תמציתי. הפעם, הוא מעיר הערה חשובה ביותר:
Twitter creates group behaviour. It creates boundaries. It creates cliques.

אני מודה לדאונס על ההערה הממוקדת הזאת, אבל יותר מזה, אני מודה לקישוריות. הרי ההערה הזאת הופיעה כתגובה בבלוג של טום הופמן, כחלק מדיון על תחושת העייפות של ויל ריצ'רדסון (שהוזכר כאן לפני כשבועיים). נתקלתי בבלוג של הופמן מספר פעמים בעבר, אבל לא צללתי לתוכו, והפעם, הקלקתי ונתפסתי. הופמן מתייחס לדבריו של ריצ'רדסון ומעיר הערה חשובה ביותר. הוא כותב:
The fact of the matter is that Will has maxed out how far this online community can take him intellectually. He's gone as far as he can without embarking on serious scholarship of the kind that just doesn't take place on blogs. And by that I don't mean that serious scholars don't blog (although few do in this discipline), but in particular they don't blog about the foundations of their discipline. We blog about things that are current, not fundmental (unless they overlap). It is the nature of the medium.

אישית, אני משוכנע שרוב המחקר האקדמי בתחום של התקשוב בחינוך איננו מגיע לרמה של הכתיבה הבלוגית הרצינית בתחום. אבל אותה כתיבה בלוגית רצינית (ואני מודע מאד לבעייתיות של המילה הזאת) ניזונה מידע תיאורטי, מהכרות עם הגות חינוכית, ולא רק מהגיגי הלב של הבלוגרים. הופמן צודק לגבי ריצ'רדסון - כדי להעמיק את התרומה שלו הוא צריך לצלול יותר לתוך יסודות החינוך. יש משהו הגיוני במשיכה להודעות הקצרצרות של Twitter. אם צריכים לבחור בין משהו קל וזמין לבין מסע ארוך, גם אני נמשך אל הדרך הקלה. אבל הדרך של Twitter היא לשטחיות בלתי-נמנעת, ולכיתתיות שעליה דאונס כותב. מדובר בכיוון הקל, אבל לא בכיוון הנכון.

תוויות: ,

ג'יי, ג'יי, ג'יי... מאיפה בא לך המשפט המטופש (תסלח לחוצפתי ולבוטותי) "אישית, אני משוכנע שרוב המחקר האקדמי בתחום של התקשוב בחינוך איננו מגיע לרמה של הכתיבה הבלוגית הרצינית בתחום"?

אינני יודע כמה אתה קורא בספרות המדעית-אקדמית, אך אני קורא מעמיק ועקבי שלה, וגם (תתפלא) קורא בהרבה מאד בלוגים. לא רק שהמשפט שלך שרירותי, הזוי, מנותק וחסר יסוד, אלא שהוא מלמד על כך (נדמה לי) שאתה לא כל-כך מצוי בספרות המקצועית.

אז אנא, התנצלות ותיקון נדרשים כאן.

הוסף תגובה
מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates