בשעה די מאוחרת בלילה, תוך כדי קריאה בבלוגים שאחריהם אני עוקב (מה לעשות, ומדובר בעיסוק יום-יומי), מצאתי את עצמי קורא את התגובות למאמרון שעורר את התעניינותי (אם כי, עליו, כנראה בהזדמנות אחרת). בין התגובות האלו, תגובה אחת מאד מצא חן בעיני. כותבת התגובה לא היתה מוכרת לי, ולכן עשיתי את הדבר ההגיוני – הקלקתי על הקישור לבלוג שלה, והתחלתי לקרוא בו. גיליתי שלא רק התגובה שלה מצא חן בעיני, אלא הבלוג כולו (וגם עליו, בהזדמנות). אבל בין המאמרונים שקראתי בבלוג הזה, מצאתי התייחסות למאמר שקראתי מספר ימים לפני-כן, וסימנתי לעצמי עם מספר סימני קריאה – "כתוב על זה". ומשום מה, היו לי דברים אחרים שעליהם בחרתי לכתוב, והמאמר הזה מצא את דרכו לתחתית הרשימה. אז כפי שידוע, נפלאות דרכי הרשת, והנה, בזכות הבלוג החדש שהתחלתי לקרוא, אני חוזר אל אותו מאמר.
פטריק וולש, מורה ותיק בבית ספר תיכון באיזור ושינגטון הבירה, כותב על מה שבעיניו הוא טכנולוגיית היתר של בית הספר.
הוא כותב:
Technolust is in its advanced stages at T.C., where our administrators have made such a fetish of technology that some of my colleagues are referring to us as "Gizmo High."
וולש מביא דוגמאות רבות שבמראות שבית הספר מתמלא ביותר ויותר מחשבים ועזרים טכנולוגיים, אך מתרוקן מלמידה אמיתית. הוא אפילו טוען שמכריחים את המורים להשתמש בטכנולוגיות שהם לא רוצים, ולא צריכים:
Science and math teachers, for instance, have been told that they can't use traditional overhead projectors to present material to classes, even though the teachers say that in many cases, they're far superior to computers for getting certain concepts across.
יש משהו במאמר הזה שמצלצל כאמיתי. אין ספק שלא מעט בתי ספר רודפים אחרי כל מכשיר חדש או כל כלי חדש. מורים רבים, וגם, ואולי בעיקר, מנהלים רבים משוכנעים שיש קשר ישיר בין הכנסת טכנולוגיות חדשות לתוך בית הספר,לבין השבחת הלמידה. לא קשה למצוא דוגמאות רבות שמראות שאין קשר הכרחי בין השניים.
אבל קריאה לעומק של המאמר של וולש מעוררת את התחושה שאולי המצב איננו בדיוק כפי שהוא מתאר אותו. לפני עשור טוד אופנהיימר פרסם מאמר בירחון אטלנטיק, "
The Computer Delusion" שהפך מזמן לקלסיקה. כמה שנים אחרי-כן, הוא פרסם ספר (
The Flickering Mind) שהמשיך את הקו שהוא תיאר באותו מאמר - שבתי ספר רודפים אחרי המחשב ומנסים לשלב אותו לתוך הכיתה, אבל התוצאות כמעט תמיד מאכזבות. לפני ארבע שנים ג'יימי מקנזי, שהוא בעצמו מבקר די חריף של הגישה של "המחשבים יפתרו את בעיות הלמידה" (אם יש בכלל גישה כזאת) פרסם
ביקרות נוקבת על הספר של אופנהיימר, בו הוא הראה שאופנהיימר הצליח לראות רק מה שהוא רצה לראות בבתי הספר שבהם הוא ביקר, שהוא התעלם מדוגמאות של שימוש מוצלח של המחשב ושל האינטרנט. וולש, במאמר שלו, יוצר את הרושם שהוא מבקש להיות היורש של הגישה של אופנהיימר.
וזה מביא אותנו לבלוג של סילביה מרטינז. מרטינז איננה מתכחשת לאפשרות שוולש מתאר נכונה את המצב בבית הספר שלו, אבל היא מציינת (וזה שם המאמרון) "
Oh, there’s so much wrong in this story". היא מצטטת שתי דוגמאות מהמאמר של וולש. מורה למתמטיקה אומר:
Math grows out of the end of a pencil. You don’t want the quick answer; you want students to be able to develop the answer, to discover the why of it. The administration seems to think that computers will make math easy, but it has to be a painful, step-by-step process.
והיא מצטטת גם את וולש עצמו שכותב:
Many students send their papers in over the Internet, and while the margins are correct and the fonts attractive, the writing is worse than ever. It’s as if the rule is: Write one draft, run spell check, hit “send” and pray.
לטענות האלה מרטינז משיבה:
For these teachers, the computers are not just a symptom, they are the problem. But the computer isn’t making students worse writers or setting these “rules”. Do the teachers have any responsibility for standards, for requiring excellent writing. Are the computers to blame for this too?
לפי מרטינז, במקרה של בית הספר של וולש, אפילו אם בית הספר נחשב כבית ספר מוצלח, בעל היסטוריה מפוארת, יש בו, כנראה, לא מעט בעיות יסוד, בעיות שהמחשב והאינטרנט אינם יכולים לפתור. ואולי, במקום לטפל בבעיות האלו, המחשב משמש שעיר לעזאזל זמין. מרטינז מתייחסת לבית הספר של וולש בהגינות מרבית, ובמקום למצוא פגם בבית ספר מסויים, היא מנסה לראות את התמונה הרחבה. היא מסיימת את המאמרון שלה:
But from my point of view, blaming technology, even extreme “technolust” for the problems described here is only half the story. The other half of the story is how many ways school reform efforts can go wrong, and how fragile and rare it is when it goes right.
ואכן, גם אלה מאיתנו שמשוכנעים שהטכנולוגיה יכולה לסייע ללמידה יודעים היטב שהיא יכולה לעשות זאת רק אם אקלים בית הספר מפאשר זאת.
תוויות: טכנולוגיה, שימוש בבתי ספר
