« לדף הראשי | לא על הכל דרוש מחקר » | כנס צ'ייס - 2008 » | באריזונה ממשיכים את הדיון » | בשבח ההרצאה » | מה עושה ה-Superbowl בבלוג על תקשוב בחינוך? » | על העתקות, וכצפוי, טיפה על בלוגים » | והם לא ידעו שהם אורייני מידע! » | אין מנוס מלשאול ... האם יש כאן למידה? » | נענע מכה שוב » | מוטב מאוחר ... » 

יום ראשון, 10 בפברואר 2008 

לקרוא, לרפרף, לוותר - ולדעת מתי כל אחד מתאים

במאמר מלפני מספר ימים ב-Christian Science Monitor, ספרן בבית ספר באיזור העיר וושינגטון, תומס וושינגטון, כותב על סקר על הרגלי הקריאה של בני נוער שהתפרסם לפני כחודשיים. וושינגטון מציין שלפי הסקר, אחוז בני הנוער שקוראים להנאתם נמצא בירידה מתמדת, והזמן שאלה שכן קוראים מקדישים לקריאה גם בירידה. הוא איננו אדיש לנתונים המדאיגים שבסקר, אבל הוא מוסיף שגם הוא מתקשה להתרכז בקריאה במשך תקופה ממושכת. וושינגטון מוסיף:
I suspect that the tipping point in information overload has tipped. Students' aversion to reading does not necessarily signal a weakness, much less a dislike of reading. For them, and now maybe for me, moving on to something else is an adaptive tactic for negotiating the jungle that is our information-besotted culture of verbiage.
במילים אחרות, וושינגטון טוען שבתרבות של הצפה מאסיבית של מידע, אין זה פלא שבמקום להקדיש זמן לקריאה מרוכזת של ספר עב כרס, אנחנו עוסקים בקריאה מרפרפת של פרטי מידע רבים. בעצם, הרפרוף של בני הנוער הוא אמצעי הגיוני להתמודד עם ההצפה הזאת:
It's taken them just a few years to arrive at the same conclusion that I've reached after a lifetime of sustained reading: The pursuit of knowledge in the age of information overload is less about a process of acquisition than about proficiency in tossing stuff out.
ויל ריצ'רדסון מקשר למאמר של וושינגטון ומהנהן בראש. הוא סוקר את הרגלי הקריאה של עצמו בתקופה האחרונה ומסכם:
I’m guessing that I scan through about 80% of what comes into my Google Reader, actually read a few full paragraphs and note or tag or move another 15%, and do a “deep” read (and perhaps write, as in this case) of the remainder.

I’m feeling guilty about much of this, though Washington is nice enough to let me off the hook.
בתגובות הרבות למאמרון של ריצ'רדסון מספר קוראים מדגישים שסוגים שונים של כתיבה דורשים סוגים שונים של קריאה. הגיוני, למשל, לקרוא מאמרונים בבלוגים בקריאה מרפרפת (ולכן אין סיבה שריצ'רדסון ירגיש שהוא עושה משהו לא בסדר). מגיבים אחרים מדגישים שכאשר בני נוער מוצאים משהו שמעורר את התעניינותם, הם כן קוראים. נערים שקוראים כל כתבה שמתפרסם באתר ספורט על ליגת כדורגל, או על משחקי כדורסל, למשל, באמת עוסקים קוראים. אבל קריאה מהסוג הזה בדרך כלל אינה זוכה לאותה הערכה לה זוכים סוגים אחרים של קריאה. נדמה לי שאין זה מוצדק. הקוראים במדורי הספורט הרי עושים בדיוק את מה שוושינגטון מדגיר כהגיוני – הם מחליטים על מה כדאי להם לוותר.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates