כאשר מדברים על Web 2.0, ועל תוכן משתמשים, קשה לא להזכיר את הנוסחה המפורסם של 90-9-1. כתבתי עליו מספר פעמים כאן, וגם אם האחוזים אינם מדוייקים, קשה להתווכח עם הקביעה שבסביבות האינטרנטיות הרוב המכריע של "תוכן המשתמשים" בא מקבוצה די קטנה של אנשים. גם אם מיליוני על גבי מיליוני בלוגים כבר נפתחו (וחייבים להודות שרבים מאד גם נסגרו), וסקרים רבים מראים שאחוז לא מבוטל של בני נוער מעלים "מידע" זה או אחר לאינטרנט, האמת היא, כנראה, שעדיין מדובר במיעוט.
בדבריו בכנס אברום רותם חזר והדגיש שבאמצעות הכלים שעומדים לרשות החינוך היום ניתן, ואף צריך, להפוך את נתון הזה, ולהביא למצב שבו 100% מהתלמידים יהיו יוצרי תוכן. למרות הרצון העז שלי שהתקווה הזאת אכן תתגשם, אני רואה בקביעה כזאת לא רק אמירה אוטופית, אלא קביעה מסוכנת. אלא אם כן אני מפספס משהו, נדמה לי שהדרך היחידה שבה נוכל להביא 100% של התלמידים להיות פעילים כיוצרי תוכן היא לחייב אותם לעשות זאת באמצעות שיעורי בית. אם כך נעשה, אני משוכנע שבמקום להביא לתוך בית הספר את הקסם של Web 2.0, נצליח רק להשניא אותו על התלמידים שבמקום להיתפס בחדוות היצירה יראו בזה, בצדק, לא יותר מאשר אמצעי להשתלטות בית הספר על עוד פן מהחיים שלהם. קליי בורל כינה מגמות מהסוג הזה
schooliness. הוא מסביר שכאשר הוא השתמש במונח הזה לראשונה (לפני קצת יותר משנה):
I was envisioning a future in which all the edtech evangelists got what they wanted: schools full of teachers in every classroom using blogging with their students. But rather than seeing a utopia to celebrate, I saw a bleak dystopia: Blogging as “just another way to turn in homework.” Blogging, like thinking, creativity, and other joys, turned into an aversive horror by the forces of schooliness.
לפעמים אנחנו צריכים מישהו שיציל אותנו מהכוונות הטובות של עצמנו.
תוויות: דיווחים, כנסים
