« לדף הראשי | מעולם לא מאוחר מדי לקצת מידענות » | גם במתמטיקה יש יצירתיות » | על עיסוק לילי במידענות, ועל זיהוי "האויב" » | במקום להחרים, לנצל בשיעור! » | תמיד למדנו עם "חומרי גלם" » | נמשל (אולי) מנושא אחר » | כן לזכויות יוצרים ... אבל גם לזכויות המשתמשים » | וכמובן שהטכנולוגיה אשמה » | צעד מדוד ליישוב אחד, דוגמה מבטיחה למערכת כולה » | תוכן גולשים וחינוך - זיווג מוצלח » 

יום ראשון, 20 באפריל 2008 

לכבוד החג - דוגמה מעודדת

אן סמית מלדמת באותו בית הספר בקולורדו שבו מלמד קרל פיש. הכיתה שלה היתה אחת הכיתות שהשתתפה בפרויקט שפיש דיווח עליו, בו התלמידים קראו את ספרו של דניאל פינק, והשתתפו במספר פעילויות סביב אותו ספר (בזמנו, דיווחתי על הפרויקט הזה). סמית היא גם המורה הפעילה ביותר (בעצם, היחידה שכותבת באופן קבוע) בבלוג קבוצתי עם עוד כ-10 מורים בבית הספר. עבור כמה מהכיתות שהיא מלמדת היא פתחה בלוגים, אם כי לפחות שנה (כך נראה לי) הבלוג האישי/מקצועי שלה רדום. לפני מספר ימים היא כתבה על תחושת הכשלון שיש לה כלפי הכיתות שהיא מלמדת:
I am in a funk. I know I have done a lot this year with implementing constructivist philosophy in my classrooms, trying to more seamlessly integrate technology into my students’ learning, and growing as a learner myself. However, with that all said, I am in a funk.

How did I get here? I guess, sadly, I am depressed about my students’ achievement and focus in class … I just am feeling like a failure with these kids. No matter the assignment or what I feel like is an engaging activity, if the work isn’t done in class and only in class, they won’t do it.
סמית מביאה מספר דוגמאות שמתארות את ה-"כשלון" שלה. מאחורי הדוגמאות האלו מופיע, פחות או יותר, אותה טענה – היא איננה מצליחה לעורר בתלמידים שלה את הרצון ללמוד, את ההבנה שתשוקת הלמידה היא דבר רצוי. היא שואלת:
How do I get all of my students to see the value in doing a good job, the value of learning? Am I too hard on them? Do I expect too much from them? Should I quit trying to change the world? ....
מכל זה אפשר אולי להבין שמדובר במורה שמציבה לעצמה יעדים גבוהים. הרי תלמידים לא מעטים של סמית אכן מבינים את הערך בלמידה, אבל היא רוצה שכולם יבינו זאת. אפשר אולי ללמוד על סוג המורה שיש לנו כאן משש המטרות שסמית מונה במאמרון כמטרות שהיא קבעה לעצמה לשנת הלימודים הזאת. המטרה השישית הינה: "Change the World". אמנם סביר להניח שהמטרה האחרונה הזאת לא הושגה, אבל למרות מצב הרוח הקודר שלה שנובע מאי-השגת המטרה הזאת, מתקבל הרושם שחלקים לא קטנים מחמש המטרות הראשונות כן הושגו.

אז מה ניתן ללמוד מכל זה? אני מתרשם שאן סמית היא מורה מצויינת, ובגלל זה, היא גם מורה שלעולם לא תהיה מרוצה ממה שהיא מצליחה להשיג. הסביבה של בית הספר, כפי שמורים רבים לצערם נוכחו לדעת, איננה יוצרת מוטיווציה ללמוד אצל תלמידים רבים. כזכור, למרות שסמית מונה שורה ארוכה של כשלונות, התחושה הכללית היא שמורים אחרים היו מזהים את אותן הכשלונות כהצלחות בלתי-מבוטלות. יכול להיות שעצם העובדה שהמסגרת הלימודית היא בית ספר יוצרת מצב שבו גם המורה הטוב ביותר לא יכול ממש להצליח. ויכול להיות שסמית בכלל אינה מודעת למידת ההצלחה שלה.

תוויות: , ,

היי ג'יי,
שוב אני וניסיוני האישי...
בתיכון לא כל כך למדתי. באוניברסיטה למדתי יותר. עכשיו אני ממשיכה ללמוד עוד יותר ויש לי הרגשה שאם הייתי במסגרת ממוסדת, הייתי לומדת אף יותר.
יתכן שדווקא בצעירותנו המוח לא בשל מספיק בשביל להבין כמה כיף זה ללמוד. שמעתי את זה נאמר מעוד בחור חכם אחד, שעף מהטכניון, אבל עושה עכשיו תואר שני ובקרוב גם שלישי בבאר שבע והיום מבין דברים שבעבר לא הבין.
הרי כשצעירים בעיקר רוצים לבלות, אז הגיוני שהלימודים יתפסו מקום משני ומה שיפה (ונהדר לגלות) שהמוח רק מתפתח עוד עם השנים ודווקא בגילאים מאוחרים יותר קל לנו להבין מה שלא הבנו בצעירותנו.
למורים טובים תמיד תהיה השפעה, אבל לפעמים גודל ההשפעה מתברר רק מאוחר יותר בחיים. וגם אם לא הושפענו בעבר, תמיד יש סיכוי, שה"הארה" תגיע מאוחר יותר בחיים.
(הממ, אם אתה מעדיף שאני אגיב במייל, זה בסדר מבחינתי).

כייף לדעת שהחתולה של שרודינגר קוראת את הבלוג הזה, אם כי זה מעורר תהיות בנוגע לאפשרות לדעת, אולי, מה עתיד להיות כתוב כאן. אבל אני בקושי מבין בחינוך - בכלל לא כדאי לי אפילו להעיז לגעת במכניקת הקוונטים. אי-לכך, אעיר כמה הערות די בנאליות.

יש סברה שאומרת שהאנשים שהולכים להיות מורים הם אותם האנשים שהסתדרו עם המערכת החינוכית כפי שהיא. אם זה נכון, זה בהחלט מדאיג, משום שאותם מורים יתקשו להבין שהמערכת איננה מתאימה לכלל סגנונות הלמידה, אלא לרובד די מצומצם מהם. אותם מורים, כמעט באופן בלתי-נמנע, יכוונו את ההוראה שלהם לאותו רובד. בדרך הזאת אנחנו ננציח מצב מאד לא רצוי.

החתולה כמובן צודקת - לרוב בני הנוער יש סקרנות אמיתית וכמיהה לדעת ... אבל לא באותם התחומים שבית הספר מנסה ללמד. אני יכול להעיד שכמה מהמחמאות הגדולות ביותר שאי-פעם קיבלתי היו כאשר כמה תלמידים שלי מכיתות ה'-ו'-ז' חזרו אלי, בערך 25 שנים מאוחר יותר, ואמרו לי דברים כמו "עכשיו אני מבין את מה שאתה רצית שנלמד."

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates