בתחילת החודש ג'ויס ווילנזה, ספרנית בבית ספר, וגם סטודנטית המסיימת עבודת דוקטורט בתחום של אוריינות מידע, כותבת על השינוי שמתרחש אצלה ביחס לשימוש בחומרים המוגנים בזכויות יוצרים.
היא מתארת את הגישה הזהירה שהתפתחה אצלה עד לאחרונה:
As I watched the information and communication landscapes shift over the past few years, I secretly viewed fair use as a doctrine that guided what we couldn't do. Fear and guilt seemed regularly in the way of innovative teaching and creative expression.
כאשר מורים פנו אליה ושאלו לגבי מה מותר ומה אסור, היא נהגה להמליץ שבמקרה של ספק, עדיף לא להשתמש. אבל במאמרון הזה היא מודה שלאחרונה מתרחש אצלה שינוי. היא כותבת:
Recently my Temple University colleague, Renee Hobbs shared, what was for me, a relatively foreign (but perhaps obvious) idea: copyright is designed not only to protect the rights of owners, but also to preserve the ability of users to promote creativity and innovation.
התפיסה הזאת, שזכויות יוצרים אינן באות רק כדי להגן על היוצר, אלא גם כדי לעודד סביבה חברתית שמסוגלת לינוק מהסביבה הזאת ולהוסיף עליה, מתפתחת אצל וולנזה בעקבות מסמך שהיא קראה לאחרונה:
The Cost of Copyright Confusion for Media Literacy (
לפני כחצי שנה הזכרתי את המסמך הזה, ואני שמח לעשות זאת שוב). וולנזה מדגישה שהיום היא רואה את הנושא של "שימוש הוגן" לא כנושא מצומצם או מוגבל המותיר טיפה, אבל עדיין מגביל המון, אלא מרכיב חשוב מאד של זכויות יוצרים באופן כללי, המראה שבעצם, תחום המותר באמת רחב מאד.
ג'ויס וולנזה איננה היחידה שכותבת על הנושא הזה בזמן האחרון. דוג ג'ונסון, רכז הטכנולוגיות בבתי הספר במחוז במדינת מיניסוטה, ומרצה באוניברסיטה באותה מדינה, פרסם השבוע ארבעה מאמרונים סביב הנושא של זכויות יוצרים ושימוש הוגן, תחת השם: Changing how we teach copyright (
חלק 1,
חלק 2,
חלק 3,
חלק 4). שני החלקים האחרונים של הסידרה מכילים יותר הרהורים מאשר קביעות, אבל בשני החלקים הראשונים רואים בבירור שהתפיסה של ג'ונסון דומה מאד לזו של וולנזה. הכותרת של החלק הראשון היא:
Change the focus of copyright instruction from what is forbidden to what is permitted.
הדגש הזה מאד נראה לי. פעם אחר פעם מספרים לנו מה אסור, עד שאנחנו משכנעים את עצמנו שעדיף לא להשתמש בשום דבר. ג'ונסון אומר לנו לא רק שתחום המותר איננו כל כך קטן, אלא גם שחשוב שמורים ישמעו את זה בצורה ברורה. בעצם, זה גם הדגש של החלק השני:
When there is doubt, err on the side of the user.
הזהירות המופלגת שאנחנו נוקטים נובעת, ללא ספק, מהידיעה שלבעלי הזכויות גם גישה לעורכי הדין הטובים ביותר. יכול להיות שזה נכון, אבל אם נבין שהרבה מותר, נלמד גם לחשוש פחות.
תוויות: זכויות יוצרים
אכן, ג'יי, לעתים הדברים הפשוטים ביותר הם גם החכמים ביותר. לכאורה נראה שהגדרת מה אסור מספקת, משום שבאופן "אוטומאטי" צריך להסיק מהם על מה שאסור, אך באופן כזה מוטל על המשתמש עצמו לפרש את מה שמותר. למרבה הצער, פירוש זה איננו עומד תמיד בכללים משפטיים מחמירים (שבהם מומחים עורכי דינם של בעלי הזכויות, אך בדרך כלל לא המשתמשים עצמם). באופן כזה, מובן הפחד משימוש בחומרים שונים. לכן, בהמשך לדבריך על
הזהירות המופלגת שאנחנו נוקטים עקב הידיעה שלבעלי הזכויות גם גישה לעורכי הדין הטובים ביותר, יש צורך לדעתי שעורכי דין מוסמכים יהיו גם אלה שינסחו לא רק את מה שאסור אלא בעיקר את מה שמותר. כך, למשתמשים לא יהיו ספקות באשר לחוקיות השימוש שהם עושים בחומרים. באופן כזה, הם יהיו חופשיים יותר מן הפחד להשתמש בחומרים.
נשלח ע"י:
אנונימי | 12 אפריל, 2008 11:25