עם כל הרצון הטוב להדביק את הקצב, בזמן האחרון יותר מדי דברים מעניינים מתפרסמים בבלוגים שאני קורא, כך שלמרות הרצון להאריך ולצלול לעומקו של כל מאמרון ומאמרון, הסיכוי היחיד שיש לי לגעת אפילו בחצי מהדברים הוא להסתפק בדיווח טלגראפי. (ואם יש קוראים לבלוג הזה, נדמה לי שאני כבר שומע אותם מריעים בשמחה שהנה, סוף סוף אני אולי לומד לקצר!)
עם זאת, כל נסיון לדווח בקצרה על המאמרונים של Artichoke מפספס את העיקר מפני שהתענוג שבדבריה הוא מלאכת הוצאת פואנטה מתוך סיפור שלכאורה מתגלגל ללא תכלית.
וכך גם במאמרון מלפני יומיים. לעתים קרובות Artichoke פותחת עם דיווח על ביקוריה אצל סבא שלה הסובל מדמנציה (אין לי מושג אם מדובר באדם אמיתי או בדמות שהיא יצרה לצורכי הבלוג, אבל אין זה משנה). הפעם, לסבא יש הערה מעניינת בנוגע להליכונים (zimmer frames) במרכז הרפואי בו הוא נמצא:
And then we hit the zimmer frame argument – it seems that despite the best intentions in Grandpa’s observations zimmer frames in dementia centres end up being “one of those things you can put in people’s way rather than put in people’s hands.” – he has rich anecdote to support this conclusion.
I loved this insight because putting things in people’s way rather than putting things in people’s hands seems to be something we struggle with a lot in education –
Identifying what are the conditions of value in teaching and learning and then identifying what might enhance these conditions (“putting things in people’s hands”) or betray these conditions (“putting things in peoples way”) is something I think about a lot with respect to ICTs and education.
על מנת לשמור על מאמרון קצר (הבטחתי זאת לעצמי, אם לא לקוראים), לא ארחיב כאן על המשך דבריה של Artichoke שמפתחים את הרעיון הזה למספר כיוונים אולי לא לגמרי צפויים, אם כי, מהנים למדי. אין ספק שמורים לא מעטים משוכנעים שבמקום שהתקשוב משרת אותם, הוא רק מפריע להם לעסוק במלאכתם כפי שהם מכירים אותה מימים ימימה. בוודאי שאין כאן אמירה מקורית, אבל כאשר פוגשים אותה מזווית בלתי-צפויה היא מהדהדת אצלנו וגורמת לנו לעצור ולהרהר לרגע.
תוויות: מורים, שימוש בבתי ספר
