היום, בפעם הראשונה מזה חודש וחצי, הופיע בקורא ה-RSS שלי
מאמרון חדש מהבלוג של קונרד גלוגאוסקי. בזמן האחרון המאמרונים של קונרד מופיעים בתדירות נמוכה, והצטערתי על כך. עם זאת, התרגלתי למצב. ידעתי שהוא מקדיש את רוב זמנו לסיום כתיבת עבודת הדוקטורט שלו (והוא הרי גם מלמד במשרה מלאה בבית ספר תיכון), וקשה היה לצפות שהוא גם ימצא זמן לבלוג. אבל מציאת מאמרון חדש של קונרד תמיד משמחת אותי, והפעם השמחה היא כפולה מפני שהוא מדווח בו שהוא הגן בהצלחה על התיזה שלו.
מי שעוקב אחר הבלוג של קונרד, בו הוא מדווח על הפעילות שלו בכיתה ועל המחקר שלו, לא יופתע לקרוא על הקשר ההדוק שהוא חש בין שני החלקים המקצועיים האלה בחייו:
It was a fascinating journey. I learned a lot about writing in online environments, about student interactions online, and about fostering student engagement in online spaces. However, one of the most personally relevant findings of my research was the impact that it had on me - the teacher-researcher.
במאמרון החדש קונרד ממשיך להעמיק בקשר הזה. בצורה האופיינית לו, גם כאן הוא מיטיב לשלב בין המקצועי לבין האישי - סוגיה שנמצאת ביסוד המחקר שלו שבחן את ההשפעה של השימוש בבלוגים על הדינמיקה של קשרי מורה/תלמיד בכיתה. הוא מביא ציור של קאראווג'יו ומסביר למה אותו ציור משמש לו כמטפורה שהוא נעזר בה כדי להסביר את התפקיד של המורה בקהילה של תלמידים הכותבים בלוגים:
What this painting says to me is that we can gain a better understanding of our classrooms-as-communities if we immerse ourselves in them. In the manner of Caravaggio, teachers should weave their readerly, personal voices into the fabric of classrooms-as-communities. What my experiences illustrate, and what the painting metaphorically emphasizes, is that teacher professional development in the 21st century requires that we look closely at how to most effectively embed ourselves in our practice and in the experiences and interactions of our students. Professional development in the networked world requires that we look closely not only at what we do as educators but also at how we are embedded in educational contexts. Much like Caravaggio, we have to narrate ourselves into existence through participation in our classrooms in a way that is non-authoritarian, readerly, and conversational.
אני משוכנע שבהוראה שלו קונרד מצליח לשלב של הסיפור האישי שלו לתוך העבודה שלו כמורה - שילוב שהוא מזהה כרצוי כל כך. ולנו לא נותר אלא לברך על כך שהאקדמיה ראתה לנכון להעריך את התרומה שלו - תרומה שקוראי הבלוג הרבים שלו כבר רוכשים לו זה זמן רב.
ועוד דבר קטן: בעת הכנת המאמרון הזה רפרפתי בשלוש השנים של הבלוג של קונרד. (אני קורא נאמן שלו כבר שנתיים מתוך השלוש האלה.) הופתעתי לגלות שאין זה נכון ש-"בזמן האחרון" הוא מפרסם מאמרונים בערך פעמיים בחודש בלבד. בעצם, כך היה במשך כל שלוש השנים האלה. באופן עקבי דבריו מצביעים על חשיבה בהירה ומעמיקה, ותמיד יש מה ללמוד מהם. אולי בגלל זה הם מהדהדים אצלי לזמן ממושך, ונוצר הרושם שבעבר הוא נהג לפרסם בתדירות גבוהה יותר. אולי גם בזה אני יכול ללמוד ממנו.
תוויות: בלוגים, מורים
