בבלוגוספירה החינוכית הנושא של Personal Learning Environments (ובזמן האחרון נדמה לי שמשום מה רבים מעדיפים להשתמש במונח Personal Learning Networks) הוא נושא חם. דרך
Blogsearch של גוגל יצרתי פידים ("feeds" – נו, שמישהו יציע מילה קליטה בעברית) גם ל-PLEs וגם ל-PLNs, כך שמאמרונים על הנושאים האלה זורמים לתוך קורא ה-RSS שלי, ובזמן האחרון מספר המאמרונים האלה עולה בהתמדה. מחיפוש שערכתי בבלוג הזה מצאתי שאני כנראה
התייחסתי לנושא רק פעם אחת בעבר – לפני 11 חודשים.
הנושא מעניין מאד, ובעיני גם חשוב. אבל עלי להודות שאינני יודע אם יש עליו הרבה לכתוב. אמיר אחמד, בבלוג Passion-Based Learning מגיש לנו
הגדרה די בסיסית של מה זה PLE, הגדרה שדומה מאד לאחרות שאפשר למצוא בבלוגים רבים:
A personal learning environment (PLE) is a system of free web-based services that helps learners manage and take control of their own learning.
יש לי בעיה עם ההגדרה הזאת. נדמה לי שאין שום סיבה לקבוע שהכלים האינטרנטיים ב-PLE זה או אחר חייבים להיות חינמיים (לא שיש משהו לא בסדר בזה). אבל הבעיה האמיתית שלי עם ההגדרה היא בחלק השני שלה. היא הרי כללית כל כך עד שאפשר לחשוב שאין שום כלי שאיננו יכול להיות חלק מ-PLE. בנוסף, למרות המשיכה הברורה שיש לי לכלים אינטרנטיים, אינני רואה שום סיבה ש-"סביבה לימודית אישית" חייבת להיות אינטרנטית. אין ספק שכלי ה-Web 2.0 של היום מציעים לנו דרכים לארגן ולכוון את הלמידה שלנו, אבל גם העפרון והמחברת עושים זאת. הבעיה שבנסיון להגדיר מהו PLE קשורה לעובדה הפשוטה שמדובר במשהו "אישי". כל אחד מאיתנו מעצב את הסביבה של עצמו, בהתאם לצרכים ולנושאים שאנחנו מבקשים ללמוד. בגלל זה, כמעט בלתי-נמנע שכל דיון על הנושא יהיה כללי למדי.
"לומדים עצמאיים" מסגלים לעצמם כלים והרגלים שמסייעים להם בתהליכי הלמידה הייחודיים של עצמם. אני מניח שעבור לומדים כאלה, ה-"סביבה" הלימודית שלהם נמצאת בהשתנות ובהתפתחות מתמדת. כמו סופרים רבים שמחזיקים כוס עם עטים ועפרונות רבים ליד שולחן הכתיבה שלהם, ולפי מצב הרוח בוחרים באיזה לאחוז, כך גם לרשות הלומדים העצמאיים עומדים כלים רבים, והם מגוונים את השימוש באלה בהתאם למשימות השונות שעליהם לבצע.
אישית, קשה לי להאמין שפעם הסתדרתי בלי קורא RSS – הזרימה החזקה של חומרים חדשים שמגיעים אלי בדרך הזאת מזינה אותי מאד. אבל אני יכול לתאר לעצמי תקופה שבה אעדיף זרימה איטית יותר ולא ארצה לנצל את הכלי הזה. למרות שבעבר השתמשתי בדלישס באופן יום-יומי, היום אני ממעט להשתמש בו. לעומת זאת, דרך קורא ה-RSS שלי אני קורא את חשבונות הדלישס של מספר ידידים, ובדרך הזאת אני נחשף לחומרי למידה שלעתים קרובות מסייעים לי. (לפחות שני ידידים מסמנים קישורים עבורי [links for you] בדלישס, וגם את אלה אני קולט דרך קורא ה-RSS שלי. בעצם, בדרך הזאת (ובדרכים נוספות) הם נעשים לחלק מה-PLN שלי, ומאמציהם מסייעים לי מאד.
הקושי איננו במציאת כלים שהם מתאימים ללמידה האישית שלנו. הקושי היא לפתח את הלומד העצמאי שיוכל לנצל את הכלים האלה. לא בכדי חלק גדול מהדיון על PLEs מתרחש במרחב הלימודי של ההשכלה הגבוהה, ולא בזה של בתי ספר. בצדק או שלא בצדק, בדרך כלל מניחים שהסטודנט באוניברסיטה יודע ללמוד (ואולי אפילו רוצה ללמוד) ולכן צריכים רק לחשוף בפניו את שלל הכלים שיכולים לסייע לו. אבל בגיל בית הספר האתגר הבסיסי הוא לעורר את התשוקה ללמוד.
טוני קרר, בבלוג שלו
eLearning Technology מתייחס לבעיה הזאת:
More important are the methods. But probably most important are the mental models or frameworks that people use to understand what they need and turn it into methods and tools.
הכלים היעילים ביותר (ויש כאלה היום) לא ינוצלו כראוי אם התלמיד איננו יודע ללמוד. יש, כמובן, הדדיות בין הלמידה (שהיא מושג מעורפל למדי) לבין הכלים שתומכים בה. אפשר להציע מספר כלים לתלמיד שחש צורך לרשום את המחשבות שלו על נושא מסויים, ואפשר להראות לו מגוון דרכים לשמור קטעי טקסט שאליהם האו רוצה להגיע שוב. אבל בראש ובראשונה צריכים לעזור לו להרגיש את הצורך, ואת הרצון, לדעת. אם נצליח לעשות זאת, הדרך אל ניצול הכלים נראית לי די קלה.
תוויות: PLE
