לפני כשבועיים כתבתי כאן על רשתות ללמידה אישית (אולי עדיף "רשתות אישיות ללמידה"?) שעליהן כותבים פחות או יותר מידי יום בבלוגוספירה החינוכית. בלוגרים רבים רואים לנכון לדווח שזה עתה הם הקימו לעצמם רשת כזאת, או מונים בשביל הקוראים שלהם את מלוא הכלים שמזינים את הרשתות האלו. היום ג'ף אוטכט מסייע לאלה שעדיין לא קפצו למיים, ומתאר לנו את ה-
Stages of PLN adoption. אוטכט מונה חמישה שלבים, מהצלילה האינטנסיבית לתוך הרשת ועד לשימוש מאוזן באותה רשת. אינני מוצא שום דבר ייחודי בתיאור של אוטכט – השלבים שהוא מתאר דומים מאד לעקומות האימוץ של כלים רבים שבהן הספרות הסוציולוגית מוצפת.
מעניין יותר מאשר התיאור הסתמי של עקומת השימוש, היא מה שנראה כהנחה סמוייה בייעוץ שאוטכט מגיש לנו. הוא כותב:
I too have been thinking about how one goes about starting a PLN, how do you monitor it, and how do you learn to shut it off. We all continue to push teachers to start PLNs if they haven’t already.
קשה לא להרגיש שיש כאן בלבול בעייתי מאד. אוטכט כותב שהוא מתייחס לרשתות ללמידה אישית, אך בעצם, הדגש שלו הוא בכלים טכנולוגיים ספציפיים שמשום מה הפכו לעיקר, למאפיינים המרכזיים של הרשתות האלו. גם אם נסכים שבעזרת כלי Web 2.0 הרשתות ללמידה אישית של היום מסוגלות להכיל עמיתים מכל העולם ולהביא לנו מידע במהירות בזק, רשתות כאלו לא קמו, כפי שאפשר לחשוב מהקריאה בבלוגים, בעקבות כלי Web 2.0. גם ללא טכנולוגיות מיוחדות אנשים הקימו, והפעילו, רשתות אישיות. קבענו לעצמנו תחומי עניין שמהם דלינו מידע שחשוב לנו, סיגלנו לעצמנו מקורות מידע עדיפים על פני אחרים, יצרנו לעצמנו חוגי יועצים ומתייעצים בנושאים שונים שבעזרתם יכולנו ללבן בעיות ולהחליט על אלו צעדים לנקוט. אבל משום מה, מקריאת הדיווחים הרבים של בלוגרים על "הקמת" הרשתות שלהם, אפשר לחשוב שעד שהיו להם כלי Web 2.0, לא רק שהם לא ידעו שהם דיברו פרוזה, הם בכלל לא ידעו שאפשר לדבר פרוזה.
כמובן שאין שום פסול בשימוש בכלים רבים שמרחיבים את הנגישות שלנו לאנשים ולמידע בנושאים רבים ומגוונים. אם, באמצעות כלים כאלה, אנשי חינוך מצליחים להתעדכן לגבי המתרחש בתחומי העניין והעיסוק שלהם, זה רק לטובה. ואם כך, אפילו אם יש כאן בלבול, מה כל כך בעייתי?
עבורי, הבעיה היא בכך שהעיסוק ברשתות האישיות ברמה של השימוש בכלי זה או אחר מסיט את הדיון מהמקום החשוב שממנו (לדעתי) הוא צמח תחילה. עולם התקשוב החינוכי מוצף בכלים לניהול ולהכוונת תהליך הלמידה מהצד של המורה. נהוג לכנות את הכלים האלה content management systems. המערכות הטכנולוגיות האלו צמחו מתפיסות חינוכיות מסורתיות בהן המורה "מעביר" את הידע הדרוש אל תלמידיו, והן מנציחות את התפיסות האלו. לעומת ה-CMS, אנשי חינוך רבים זיהו את הכוח החבוי בכלי Web 2.0 להעצים את הלומד עצמו. ה-PLE (ובעקבותיה, ה-PLN) התאימה לתהליך לימודי שבו הלומד נמצא במרכז ויש לו גישה לחומרי לימוד מגוונים המגיעים אליו ממקורות רבים ולא רק ממורה שקובע מה ראוי להתייחסות, ובאיזה סדר. הכלים האלה אפשרו לאנשי חינוך לקדם תהליכי למידה הבנייתיים אצל הסטודנטים והתלמידים שלהם.
בהקשר הזה, רשת הלמידה האישית היא בעלת חשיבות חינוכית רבה. הדיון בה נוגע במהות החינוך ומחייב בחינתן של גישות חינוכיות שונות והתאמתן לטכנולוגיות שונות. מנותק מההקשר הזה, אני חושש שהדיון על הרשתות האלו יתדרדר בהכרח לעריכת רשימות של כלים, ורדיפה אחר כל כלי חדש רק מפני שהוא חדש.
תוויות: הרהורים, PLE
