דייוויד וורליק, במאמרון חדש, מציין הבחנה מעניינת בין הדור שלו (וגם שלי) לבין הדור של ילדיו. הוא כותב שהדור שלו מתייחס למידע כמוצר שצורכים, ואילו דור ילדיו מתייחס למידע כחומר גלם, כחומר "שעושים איתו משהו". וורליק כותב:
One of the many distinctions that I frequently make in my presentations is a comparison between how my generation views information and my children's generation. For us (oldsters), information is a product to be consumed. We purchase a book so that we can read it, a CD so that we can listen to it, a DVD so that we can watch it. As I watch my son and daughter in their information experiences, I see that at least part of the value of the content that they use is in what they can do with it - text, video, audio, images, that can be mixed and remixed together to make something new, valuable, or interesting. For them, information is a raw material.
ההבחנה של וורליק תמוהה מאד בעיני, משני טעמים. מצד אחד, בעידן הקונסטרוקטיביסטי שלנו, מעטים הם אנשי החינוך שלא ישלמו לפחות מס שפתיים מינימאלי לרעיון שאנחנו לומדים נושא רק כאשר אנחנו, כדברי וורליק, "עושים משהו" איתו. ההתמודדות שלנו עם המקורות שאנחנו פוגשים הופכת את אותם מקורות לשלנו. זאת אותה "הבניית ידע" שאנחנו מרבים לדבר עליו. אך מצד שני, נראה לי כמובן מאליו שאנחנו רוכשים ספר קודם כל "כדי לקרוא אותו", או קונים דיסק "כדי להאזין לו". אם אנחנו "נעשה איתו משהו" לפני שנקרא אותו, בכלל לא ברור אם אותו "משהו" שאנחנו עושים יהיה נאמן למקור, יצמח מהמהות של אותו ספר או דיסק. יתכן שהוא פשוט ישמש קרש קפיצה להתייחסות שהיא פרי הדמיון שלנו בלבד, ללא קשר אמיתי למקור עצמו.
זאת ועד: יש משהו מוזר בקביעה של וורליק שעבור דור ילדיו המידע הוא "חומר גלם", כאילו שהוא איננו כזה עבור הדור שלי. אינני יכול להעיד שבשנותי כמחנך הצלחתי לחשוף את תלמידי לכמה שיותר "חומרי גלם" שבאמצעותם הם יכלו לבנות את הבנת העולם שלהם, אבל אין לי ספק שזה מה שהמורים הטובים שהיו לי עשו עבורי. נדמה לי שהתלהבותו של וורליק מכלים חדשים סוחפת אותו לקביעות שתחילה נשמעות משמעותיות ומרשימות, אך בעיון נוסף מתגלות כסתמיות למדי.
וורליק מביא דוגמה מעניינת מאד שלדעתו מאפשרת לתלמידים "לעשות משהו" עם חומרי גלם לימודיים. הוא כותב:
Think about taking Roosevelt’s Day in Infamy speech and running it through a tagcloud generator, and then laying that next to Churchill’s Blood, Toil, Tears and Sweat speech.
הכלי שוורליק מדגים כאן,
TagCrowd, הוא כלי מעניין ביותר, ונדמה לי שיש בו פוטנציאל לימודי רב (עלי להודות לוורליק שהוא חשף אותי לכלי הזה, וחבל שהכלי עדיין לא עובד בעברית). באמצעות הכלי הזה אפשר לקבל מיפוי של מילים או מונחים נפוצים בקטעי טקסט שונים. וורליק צודק שיכול להיות מעניין מאד להשוות בין נאומים שונים באמצעות כלי כזה. אבל זה מביא אותנו חזרה לבסיס שבלעדיו כלי כזה יהיה חסר תועלת. אם לא נקרא את הנאומים שאנחנו רוצים להריץ דרך הכלי, אם לא נכיר את הרקע שעליו אותם נאומים צמחו, כל מה שנעשה בסופו של דבר יהיה "לעשות משהו" עם חומרי הגלם, אבל לא ממש ללמוד מהם.
תוויות: אוריינויות, למידה