« לדף הראשי | הפעם, המחשב לא כל כך אשם » | מאז ... ואולי שוב היום » | אולי מדובר ביהירות מוצדקת » | אל תהסס להראות היסוס » | ובכל זאת, לא לבטל את בית הספר » | לא הכרחי, אבל רצוי » | כיצד ללמוד לזהדהות עם תלמידים » | אפילו אם זה לא מידעני » | פתחו (רק קצת) את השער » | אחרי יותר מעשור ... » 

יום רביעי, 29 ביולי 2009 

הכיוון ברור

אסתי דורון כותבת שאחרי שלוש שנים של ניסוי של מחשב נייד לכל תלמיד:
חלק מהורי התלמידים העולים לכתה ה' מתנגדים נחרצות לשימוש במחשב הנייד
לצערה, לא רק הורים מתנגדים. יש גם מורים הסבורים שהניידים:
גוזלים זמן יקר משיטת ההוראה המסורתית והמורים מוטרדים מאד מכך שהם אינם מספיקים את החומר
ההתנגדות הזאת מעציבה את אסתי. היא משוכנעת שהניסוי בניידים מוצלח, ושצריכים להמשיך, ואף להרחיב, אותו. לדעתה, אם יופסק הניסוי בית הספר יפסיק להיות רלוונטי להווי של התלמידים של היום.

אני מסכים עם אסתי, ומקווה שימצאו את הדרך להמשיך בניסוי. עם זאת, לא תמיד דגלתי בעמדה הזאת. לפני בערך חמש שנים יזמים פרטיים הציעו למערכת החינוך להפעיל פרויקט של נייד לכל תלמיד ואז, בדומה למספר הורים שעליהם אסתי כותבת, חשבתי שעדיף להשקיע בדיסק-און-קי לכל תלמיד ובמחשבים נייחים בכיתות (וגם בחומרי למידה דיגיטאליים איכותיים). בין היתר הרגשתי שהמניע של אותם יזמים לא היה הרצון להשביח על הלמידה, אלא לפאר את שמותיהם ולזכות בהערכה ציבורית. לא הייתי משוכנע שהיה צורך במחשב לכל תלמיד.

ואם כך, מותר לשאול מה השתנה מאז שגורם לי לחשוב אחרת היום, ולתמוך בפרויקטים של 1:1? נדמה לי שהתשובה די פשוטה. מחשבים ניידים הם עדיין יקרים, אבל מחירם יורד כמעט מידי יום. היום ההתייחסות למחשב כמותרות איננה מוצדקת. מדובר בפריט יום-יומי שהפך ממש לצורך. הגיע הזמן שבחינוך נבין שהמשמעות של PC היא באמת "מחשב אישי", ושתלמיד זקוק לציוד אישי כדי ללמוד בצורה יעילה. איננו מחלקים עפרונות לתלמידים בתחילתו של השיעור ואוספים אותם חזרה בסיומו. תלמיד מגיע לשיעור עם כלי הכתיבה של עצמו, ומורים מכינים את השיעורים שלהם מתוך ההנחה שהתלמיד יודע להשתמש בעפרון ובמחק שלו – שהוא יודע כיצד לרשום משהו שהוא שומע, או לתת ביטוי למחשבות שצצות לו בראש. כמו-כן, אנחנו מצפים שהוא מסוגל להשתמש במרקר לא רק לשרבט על הדף, אלא כדי להדגיש קטעים משמעותיים בדפים שהוא קורא.

כאשר לתלמיד יש מחשב אישי הוא יכול לסגל לעצמו הרגלי שימוש שמתאימים לסגנון הלמידה הייחודי שלו. התייחסות מרתקת לסגנון האישי הזה מצאתי במאמרון של לאה אהרונוביץ מאתמול. לאה מצטטת קטע נפלא מתוך הספר "מים שאין להם סוף" מאת מיכאל שיינפלד. שיינפלד בונה משחק מילים של האמרה התלמודית (בבא מציעא פרק ג', דף לח עמוד א) "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו". בשינוי קל שיינפלד כותב "רוצה אדם בקו שלו יותר מתשעה קווים של חברו" ובוחן את כלי הכתיבה השונים שבשימוש של תלמידי ישיבה – כל כלי ושימוש אחר, ביטוי אחר. כך גם לגבי המחשב שאיננו כלי כתיבה (תמלילן) בלבד, ואפילו לא קלמר גדוש בכלי כתיבה שונים, אלא אוצר של יישומים שאפשר וצריך להכיר.

וכמובן שהיום, כאשר יותר ויותר חומרי למידה נעשים דיגיטאליים, התלמיד זקוק לכלים שמאפשרים התמודדות לימודית יעילה ומוצלחת בסביבה הדיגיטאלית הזאת. הספרים הדיגיטאליים של כותר, למשל, אפילו אם לטעמי הם עדיין בשלבים ראשוניים של פיתוח, מחייבים גישה חופשית למחשב. אין הגיון ששלושה תלמידים יישבו מול צג מחשב כדי לקרוא פרק בספר דיגיטאלי. אישית, אני נוטה לחשוב שהכלי שיימצא בידיו של כל תלמיד לא יהיה מחשב נייד כפי שאנחנו מכירים אותו היום, אלא פיתוח של ה-Netbook שהיום נעשה די נפוץ. אבל קיימות אפשרויות אחרות – אולי טלפונים סלולאריים ישתכללו לרמה שבה הם יתאימו לשלל צורכי הלמידה הבית ספרית. לפני כשבועיים התבשרנו שקבוצת פעילים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב הציעה לנשיא אובמה להקצות סכום ענק לחלוקת קורא הספרים Kindle לכל תלמיד. ל-Kindle יכולות רבות, אך גם מגבלות. אישית, אני מעדיף שכל תלמיד יקבל מכשיר שאיננו מגביל את הקריאה לפורמט מסחרי, וכמובן שיאפשר גם הפקת תוצרים ולא קריאה בלבד. האפשרויות רבות, ועוד היד נטוייה, אבל נדמה לי שמה שברור הוא שלא רחוק היום שבו לכל תלמיד יהיה כלי דיגיטאלי אישי רב עוצמה. הניסוי שבו אסתי מדריכה הוא חוד חנית במגמה החיובית, וההכרחית, הזאת, ואני מקווה שההורים והמורים ישכילו להבין זאת.

תוויות: ,

ג'יי,
תודה על הפוסט הזה ובמיוחד תודה על המילה "הכיוון". כמורה קטנה בשטח, זה מאוד חסר לי.
בזמנו קראתי את הדברים שכתבה רותי בן ישי כאן :
http://edureshet.ning.com/profiles/blogs/1119406:BlogPost:27747

מי היה היזם ? אב בבית הספר. אם זה מקור היוזמה אז לעניות דעתי, זו חרב פיפיות שאי אפשר לבוא ולהלין על הלהב שלה.

איריס

שלום ג'יי-
הכיוון ברור? בכלל לא (ואולי אף פעם לא).
ללא יכולת ורצון ל"כוונן" בכל שלב ושלב את התאמתו של ה"כיוון", סופו של דבר הוא קיבעון מחשבתי, והימנעות מתחושת ההתחדשות המתמדת.
לאיריס-
ההורים אינם "פסולי חיתון" על הסף. גם את מעורבותם יש לבחון כל פעם מחדש, ולהתאימה להגדרות המטרה.
אלישע

תודה לאלישע שמכריח אותי להבהיר את עצמי ... או לפחות לנסות לעשות זאת.

הכיוון שעליו כתבתי איננו מתייחס לתפיסה חינוכית או לשיטות פדגוגיות, אלא לתשתית הטכנולוגית בלבד. אני משוכנע שלא ירחק היום שבו לכל תלמיד יהיה מכשיר דיגיטאלי רב עוצמה המקושר לרשת. אינני יודע אם זה יהיה מחשב נייד משוכלל, או Netbook פשוט, או טלפון סלולארי של הדור המי-יודע-כמה, או משהו אחר. מה שברור הוא שבתי הספר צריכים להפסיק לחשוב במונחים של הליכה למעבדת המחשבים בשביל שיעור, או של כיתה עם שלושה מחשבים ליד הקיר האחורי שאליהם ניתן לגשת באישור המורה. מדובר במכשיר אישי, פשוטו כמשמעו.

ומכאן האתגר האמיתי מתחיל. עצם העובדה שלכל מורה ולכל תלמיד יהיה מכשיר דיגיטאלי איננו אומר שהם יידעו להשתמש בו בתבונה. הסיכוי שהכלים האלה לא יהיו אלא סוכריות לעיניים המכסות על המשך הקיים מבחינה פדגוגית בהחלט גדול. אבל מניעת המצב הזה הוא בדיוק התפקיד של אלה מאיתנו שמבינים שהפוטנציאל האדיר של הדיגיטאליות איננו מבטיח שהוא ימומש.

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates