בתחילת החודש הזה
כתבתי על הרהוריה של ליסה ליין בנוגע לאגירת חומרים בקורסים מתוקשבים. ציינתי אז שכמורה להיסטוריה, לליין זיקה מיוחדת למסמכים ולמקורות. במאמרון חדש היא בוחנת את ההתייחסות של הסטודנטים שלה למקורות, ובעקבות הבחינה הזאת
ליין שואלת שאלות קשות בנוגע לדרכי ההוראה הקונסטרוקטיביסטיות שלה.
בעבר ליין כתבה על כך שהיא מנחה את הסטודנטים שלה למצוא עדויות של מקור ראשון לאירועים שונים, והיא תיארה כיצד היא מעודדת אותם לפתח דיונים סביב מה שניתן ללמוד מהן. הדיווחים האלה היו חיוביים מאד, והיא הדגישה שהיא חשה שהיא מצליחה לגרום לסטודנטים שלה "לעשות" היסטוריה (לפעול כהיסטוריונים), ולא רק ללמוד את העובדות היבשות. אבל על אף ההצלחות, במאמרון החדש ליין מביעה מידה לא קטנה של תסכול.
היא כותבת שפעם אחר פעם היא מזכירה לסטודנטים שהדעות של עמיתיהם אינן נחשבות "מקור ראשון". אבל ללא הועיל – הם מביאים את מה שסטודנטים אחרים כותבים, ומקורות משניים נוספים, כעדות ראשונית. הקושי של הסטודנטים להבחין בין מקורות מדאיגה את ליין:
I can’t tell whether this is just laziness, or total misunderstanding, or an extension of their overly-developed self-esteem, but I’ve never seen this before. When I asked them to “use the primary sources that have been posted in the forum”, it never occurred to me they’d do this. I begin to wonder about all this educational push toward student-created content, and what it’s led students to believe about that content. They seem to think that their writing is on the same level as that of a professional historian, worthy of citation.
חשוב להדגיש שליסה ליין איננה מזדהה עם התפיסה של אנדרו קין שבספרו
The Cult of the Amateur מבקר בחריפות את "תרבות הרשת" שלדעתו מצמיחה בינוניות (או אפילו גרוע מזה). היא איננה טוענת שצריכים לחזור לשיטות חינוכיות שבהן המקורות נמצאים בידי המומחים שמעבירים אותם, אחרי בדיקה וסינון כמובן, לסטודנטים. ליין משוכנעת שאפשר, וצריך, להפעיל את הסטודנטים שלה כהיסטוריונים, ושההפעלה הזאת היא דרך מוצלחת ללמד את ההיסטוריה.
ובדיוק בגלל זה התסכול שלה חשוב. דווקא מפני שהיא משוכנעת שלכלים תקשוביים חדשים, ולמעורבות של סטודנטים באיסוף ובחינה של מקורות, יש ערך לימודי רב, עלינו להיות מודעים לקשיים שבהם היא נתקלת.
מגיבה אחת למאמרון של ליין מהרהרת שבאמצעות בלוגים וויקיים אנחנו (אנשי החינוך) מעודדים את הסטודנט לחשוב שהוא כבר מומחה, ושהגיגיו הם שווי ערך למה שההיסטוריון המקצועי כותב. ליין משיבה שאכן מדובר בבעיה רצינית:
I’d go bigger than educators and say that our whole society sets up people as experts who may have few qualifications!
אמירות נוסח "התלמידים יכתבו את ספר הלימוד" נשמעות נהדר, אבל בפועל מתברר שהן ריקות מתוכן. כדי לכתוב ספר לימוד צריכים, בין היתר, להיות מסוגלים להבחין בין מקורות שונים, ומתברר שהסטודנטים של ליין עדיין לא פיתחו את היכולת הזאת. אין בכך בושה – אנחנו לומדים מפני שיש דברים שאנחנו איננו יודעים. אבל כמובן שאם אנחנו כבר מומחים, אין מה ללמוד.
עבורי יש משהו מאד מעודד במאמרון של ליין. הנכונות שלה להתמודד עם הקושי שמתעורר אצל הסטודנטים שלה, מבלי לזנוח את התקשוב, או את דרכי ההוראה שלה, מעידה על ההתבגרות של התקשוב החינוכי שכבר איננו מוכן להסתפק בקלישאות.
תוויות: כלי ווב 2.0, למידה
שתי הערות:
1. העיקרון בדרך הוראה שבה המורה לא מוותר לתלמיד ומחייב אותו למצוא את המקור אינו קשור לתקשוב.
גם ללא תקשוב ניתן להפנות למספר מקורות מידע (ספרים לדוגמא) או למקור מיד עאחד או לחייב את התלמידים לחפש בעצמם את המקור.
2. נדמה שוב ושוב כי לשימוש בכישורי המידענות תפקיד חשוב אצל המורה בעידן התקשוב. לפני הידיעה מגיע שלב החיפוש שהוא לא פחות חשוב בסט הכלים של התלמיד בהמשך דרכו.
נשלח ע"י:
iTeacher | 03 יוני, 2010 16:20