טים סטאמר כותב שבזמן האחרון הוא מהרהר על השימושים החינוכיים של טלפונים סלולאריים משוכללים (הוא מכנה אותם "personal portable communication devices" – מכשירי תקשורת אישיים ניידים – מפני שלדעתו השם "טלפונים חכמים" איננו מקיף את מלוא היכולות של המכשירים, ולכנות אותם סתם "מחשבים" מקבע את השימוש בהם למה שכבר מוכר לנו). הוא מדווח שבמחוז בו הוא עובד עורכים ניסויים בשימוש במכשירי iPod Touch בכיתות, ובוחנים דרכים שבהן תלמידים אולי ישתמשו במכשירים אישיים כאלה. אבל הוא נתקל בבעיה: הוא מתרשם שהמורים אינם מבינים כיצד באמת ניתן להשתמש בהם. במקום זה, הם מנסים לאלץ אותם ליישר קו עם השימוש המקובל של מחשבים במעבדות המחשבים של בית הספר.
הוא מסביר:
In a computer lab, even one consisting of laptops stored in a big metal box that is rolled from room to room, all the units are the same. Or essentially identical when booted.
All have the same software, identical desktops, files all in the same places, mapped to the same servers, and sometimes are even connected to a master unit that can take control of the whole lab.
And all the kids using them are expected to be doing exactly the same activities on each computer.
לעומת זאת, כאשר תלמידים (וגם מורים) מגיעים לבית הספר עם המכשירים האישיים שלהם, הם אישיים לכל דבר – מותאמים לסגנונות השימוש של המשתמשים. המצב הזה שונה באופן מהותי מהמצב שבו כל המחשבים פועלים באותה צורה, מצב שבו אפשר בקלות להנחות את התלמידים לבצע את אותן הפעולות. מתעוררת בעיה, בעיה שבאה לביטוי בשאלה שמורה אחד שאל אותו: כיצד המורים אמורים להספיק ללמד משהו אם כל מחשב בחדר שונה? סטאמר משיב:
It’s a valid question, and I think the answer lies in a fundamental mistake we’ve made over the decades in the way we’ve taught kids and adults to use computers.
סטאמר מודע לכך שהכיוון שעליו הוא מצביע די פשטני, אבל עבורו מדובר בהתחלה חשובה. הוא מסביר שעלינו להפריד בין הוראת השימוש בכלי לבין הוראת הפעולה הלימודית החשובה שהכלי מאפשר. במילים אחרות, האחריות על לימוד השימוש בכלים צריכה לעבור לתלמידים עצמם, כך שבית הספר יוכל להתמקד בלמידה שמתרחשת באמצעותם. וכדי שזה יקרה, כמה דברים די משמעותיים צריכים להתרחש:
First, we must allow and encourage students to freely use their own computing devices in schools (and provide them for those families who can’t afford it).
And then completely revise both the curriculum and our approach to teaching to fit the new circumstances.
סאטמר מסכם שהצעדים האלה אינם פשוטים, אבל לדעתו אין אופציות אחרות. נדמה לי שהוא צודק.
תוויות: 1:1, סלולארי, שימוש בבתי ספר
