« לדף הראשי | לא רק דרך אחרת לקרוא » | להיות מורה (מתוקשב) טוב » | לגעת בשאלות יסוד » | אפשר כבר לעבור לשלב הבא » | עדיין אין חדש? » | האם הדאגה לחומרה היא הבעיה? » | פנים שונות לפשטות » | גם הרצאה יכולה להיות סיפור » | לא להיות מהפכן איננו בושה » | מה שטוב לתלמידינו ... » 

יום שישי, 30 באפריל 2010 

הרהורים נוספים על עתיד הקריאה

לפני יומיים ביקשתי לתאר מה בעיני השאלה הגדולה שמתעוררת בעקבות החדירה האפשרית של מכשיר ה-iPad לתוך החינוך. ציינתי שהשגרה של קריאת טקסטים דיגיטאליים עשוי להניע אותנו לבחון מחדש מהו ספר מעבר לחפץ שמכיל מידע, ולבחון את המקום של הטקסט בתרבות שלנו. אני אכן מקווה שכך יקרה, אבל אין זה אומר שאין שאלות "קטנות" יותר, שגם הן חשובות מאד. אחת השאלות האלו עלתה אצל ויל ריצ'רדסון כאשר הוא התחיל להשתמש ב-iPad החדש שהוא רכש.

ריצ'רדסון כותב שהמכשיר מלהיב אותו. הוא כותב שהקריאה בו חווייתית יותר מאשר הקריאה ב-Kindle. אבל בעיניו זאת איננה הנקודה החשובה. עבורו האפשרות ליצור דיון סביב מה שהוא קורא נמצאת במרכז חווית הכלי. הוא כותב שלפני שנה הוא סידר את ה-iPhone שלו כך שהוא יוכל לקרוא ספרים שהוא רכש ל-Kindle, אבל הוא לא היה מרוצה מהתוצאה – לא מפני שהקריאה עצמה אל היתה נעימה, אלא מפני שמלאכת הוספת ההערות, שמאד חשובה לו בספרי עיון, היתה מסורבלת. הוא כותב:
If you look at most of the non-fiction books in my library, you’ll see they’re totally marked up, underlined, annotated and messy. It’s the way I attempt to cement in those most important points, and it helps me recall the good stuff in a book more easily.
אבל כאשר הוא ניסה לעשות זאת על ה-iPhone הוא התקשה לאתר את ההערות שהוא רשם. עכשיו, עם ה-iPad, יותר קל ונוח לרשום הערות. ובכל זאת, הוא נתקל בבעיה – כיצד להפוך את ההערות האלו למשהו זמין ושימושי, לא רק לעצמו אלא לכל מי שאולי ירצה לעיין, ולהשתמש, בהן.

ריצ'רדסון כותב שהוא פנה דרך Twitter ושאל אם יש דרך לעשות זאת, והתשובה לא איחרה לבוא. מתברר שכאשר הוא קורא ספר מהחשבון שלו ב-Kindle כל ההערות שלו נשמרות באותו חשבון, ואפשר להכנס לאתר ה-Kindle ולמצוא אותן שם. וזה הבסיס להתלהבות שלו. הוא כותב שעכשיו עומד לרשותו:
  • all of the most relevant, thought-provoking passages from the book listed on one web page, as in my own condensed version of just the best pieces
  • all of my notes and reflections attached to those individual notes
  • the ability to copy and paste all of those notes and highlights into Evernote which makes them searchable, editable, organizable, connectable and remixable
  • the ability to access my book notes and highlights from anywhere I have an Internet connection.
בנקודה הזאת אני שותף להתלהבות של ריצ'רדסון, אבל עם מספר הסתייגויות. כמוהו, אני משוכנע שהאפשרות להעיר ולשמור הערות בתוך טקסט דיגיטאלי, וגם לשתף אותן עם אחרים, חשובה ומשמעותי לתהליכי למידה. נדמה לי שציינתי כאן מספר פעמים בעבר שאני סבור שמערכת החינוך חייבת ללמד את המיומנות החשובה הזאת (גם המלאכה הטכנית בסביבה הדיגיטאלית, ולא פחות חשוב, החשיבה שנמצאת בבסיסה). אבל לצערי, הנסיון מלמד שמעטים מזדרזים לנצל את היכולת הזאת.

באופן די צפוי, כאשר ריצ'רדסון כותב על האפשרות של שיתוף בהערות הוא מצטט מאמר קלאסי של קווין קלי משנת 2006 – Scan This Book!:
Turning inked letters into electronic dots that can be read on a screen is simply the first essential step in creating this new library. The real magic will come in the second act, as each word in each book is cross-linked, clustered, cited, extracted, indexed, analyzed, annotated, remixed, reassembled and woven deeper into the culture than ever before. In the new world of books, every bit informs another; every page reads all the other pages.
גם אז, ועדיין היום, התגובות לדבריו של קלי היו מעורבות. היו שהתלהבו, והיו שהביעו את החשש שבמקום לפתוח "דיון", התוצאה תהיה בליל בלתי-מזוהה של מלל טפל (סבן בירקירטס, אותו ציטטתי במאמרון הקודם, הוא אחד מאלה). על אף העובדה שאני מוצא ערך חינוכי באפשרות הזאת (בהיקף פחות אוניברסאלי מאשר חזונו של קלי), לא נראה לי שהיא הולכת להתגשם.

אבל יש עוד סיבה לאמביוולנטיות שלי כלפי מה שריצ'רדסון כותב. הספרים שעליהם הוא מבקש להעיר נגישים רק באמצעות חנות ה-Kindle של Amazon. אינני מתנגד לכך שנשלם כדי לקבל ספר, אבל אינני חושב שאפשר לפתח דיון ציבורי בעקבות הערות על הספר כאשר הגישה למקור שעליו מגיבים ודנים מוגבלת לפלטפורמה אחת.

בטקסט של הרצאה שנשא השבוע באוניברסיטת קולומביה שהועלה לאתר שלו סטיבן ג'ונסון מתייחס לבעיה הזאת, ולבעיות דומות. כמו ריצ'רדסון, גם ג'ונסון רואה ערך רב ביכולת שלנו להעתיק ולהדביק טקסט, ולהוסיף עליו. (בהרצאה התייחסות מרתקת לדף תוצאות של חיפוש בגוגל – התייחסות שמתחברת לנושא של השוני בין טקסט מודפס לטקסט דיגיטאלי שניסיתי לגעת בו במאמרון הקודם.) הוא מדגיש:
When text is free to flow and combine, new forms of value are created, and the overall productivity of the system increases.
אבל הוא מראה שבמכשירים כמו ה-Kindle וה-iPad ההעתקה מסורבלת, ואפילו חסומה. בעיניו, מדובר בסכנה של ממש – שנבנה מכשירים שכייף לקרוא דרכם, אבל לא יותר מזה:
We can try to put a protective layer of glass [over] the words, or we can embrace the idea that we are all better off when words are allowed to network with each other. What’s the point of going to all this trouble to build machines capable of displaying digital text if we can’t exploit the basic interactivity of that text?
שמחתי לקרוא על ההתלהבות של ויל ריצ'רדסון, אבל נדמה לי שהראייה של ג'ונסון בנוגע לעתיד הקריאה מפוכחת יותר. אני חושש שההתלהבות של ריצ'רדסון עדיין איננה מוצדקת.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates