לא האזנתי למוסיקה בזמן שהכנתי את המאמרון הזה. אני מאד אוהב את אוסף הג'אז שלי, ובשמחה הייתי מוצא יותר הזדמנויות להקדיש לו יותר זמן איכות. אבל כאשר אני בוחר להאזין לתקליט (או לדיסק) ובאותו הזמן מנסה (לא תמיד בהצלחה) גם לכתוב, אני מגלה שהמוסיקה הופכת לצלילי רקע בלבד, ואני הרי רוצה להקשיב, לא רק לשמוע. הלוואי והמצב היה אחר. בסופו של דבר, מפני שאני משתדל להקדיש זמן רב לכתיבה, אינני מצליח להאזין למוסיקה כפי שהייתי רוצה.
יתכן שזה פשוט מפני שבלתי-אפשרי לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת. אבל ברור שזאת התייחסות מאד פשטנית לנושא של multitasking. אני הרי מסוגל לשמוע מוסיקת רקע בזמן שאני כותב. זאת איננה בעיה. הבעיה מתחילה כאשר אני מנסה לעשות שני דברים שהם ראויים לריכוז מקסימאלי. ושיהיה ברור – בזמן שכתבתי את המאמרון הזה לא סגרתי את עצמי מגירויים או מעיסוקים אחרים. ההפך הוא הנכון. תוך כדי הכתיבה נזכרתי במספר משימות משפחתיות שהיו עלי לבצע, ורשמתי לעצמי לטפל בהן; שמתי לב שדואר הגיע, ואפילו הצצתי בו; כאשר מחשבה מסויימת התקשתה להתגבש למילים ברורות הרשיתי לעצמי לקרוא מאמר מעניין. אבל אפילו התיאור הזה איננו תיאור נכון של תהליך הכתיבה, מפני שלא כתבתי את המאמרון הזה רק מול המקלדת וצג המחשב. כתבתי אותו תוך כדי נהיגה, בזמן שצפיתי בחדשות בטלוויזיה, כאשר הכנתי ארוחת ערב, וגם במקלחת. הוא התגבש אצלי תוך כדי ביצוע מגוון פעולות יום-יומיות.
אולי אין זה הוגן לתאר את תהליך הכתיבה הזאת כדי להראות שאנחנו נמצאים במצב תמידי של multitasking. הרי אפילו ניקולס קאר יודע שכך אנחנו עושים. בספרו החדש
The Shallows קאר מרחיב על הרעיונות שהוא העלה במאמרו
Is Google Making Us Stupid?, ועם הופעת הספר הוא גם פרסם מספר מאמרים בעיתונות.
בפורום ב-New York Times מתחילת החודש קאר מדגיש שהיכולת שלנו לעסוק בפעולות מרובות היא דווקא דבר חיובי:
The ability to juggle tasks, to keep track of different streams of information simultaneously, is one of the human brain’s great strengths.
בשביל קאר הבעיה איננה שאנחנו עושים יותר מדבר אחד בעת ובעונה אחת, אלא שהמציאות הדיגיטאלית המתוקשבת של היום יוצרת עומס יתר, יוצרת מצב שבו היכולת שלנו לתפקד ביעילות נפגעת. ריבוי הגירויים גורם להסחת הדעת. ואכן, בזמן האחרון התפרסמו מספר מחקרים שמחזקים את הטענה הזאת.
סטיבן ג'ונסון, גם ב-New York Times, מרים גבה כלפי הטענה הזאת. הוא מודה שהעיסוק הבו-זמני בפעולות רבות יכול להזיק לאיכות העשייה, אבל הוא מבקש לבחון את הנזק מול התועלת, ולראות את בעיית ריבוי הגירויים בהיבט תרבותי רחב יותר:
These studies are undoubtedly onto something — no one honestly believes he is better at focusing when he switches back and forth between multiple activities — but they are meaningless as a cultural indicator without measuring what we gain from multitasking.
The New York Times is writing that story for an audience that is eating breakfast, riding the subway, opening mail at their desk, listening to a meeting in their conference room. Probably more are multi-tasking than not.
סוקול מצטט פיסקה מתוך המאמר של ג'ונסון שמצביע על כך שריבוי הגירויים, במקום להוביל להסחת הדעת, דווקא מעודד את ההתפתחות התרבותית:
It’s no accident that most of the great scientific and technological innovation over the last millennium has taken place in crowded, distracting urban centers. The printed page itself encouraged those manifold connections, by allowing ideas to be stored and shared and circulated more efficiently. One can make the case that the Enlightenment depended more on the exchange of ideas than it did on solitary, deep-focus reading.
וכמובן שאם הייתי מנתק את עצמי מזרם הכתיבה/הקריאה בנושא - זרם שמדרבן ומכוון, שמעלה סימני שאלה וסימני קריאה, שמזין את המחשבות שלי עם אלה של אחרים - לא יכולתי לכתוב את המאמרון הזה. ועכשיו, אם אמצא דרך לעצור, או לפחות למגר, את המחשבות האלו, אולי אוכל לאפשר לעצמי שעה אחת של האזנה מרוכזת וממוקדמת, וללא הפרעות, למוזיקה שאני אוהב.
תוויות: multitasking
