« לדף הראשי | תרומתי הצנועה » | ואולי טיפת עידוד » | נחמה פורתא » | למה בלוג? » | לאן נושב התקשוב? » | עוד כישור לשנה החדשה » | בעיני, מדובר בכישור חשוב של המאה ה-21 » | את המנגינה הזאת אולי כדאי להפסיק » | לא רק נוסטלגיה » | קדימה אל החזרה » 

יום ראשון, 30 בינואר 2011 

אכן, תרבות למידה. אבל "חדשה"?

ספר חדש זוכה לביקורות חיוביות מאד אצל מספר אנשים בולטים מאד בתחום החינוך והתקשוב החינוכי. אי לכך, על אף העובדה שהספר עדיין לא הגיע לידיים שלי, נראה לי שראוי להתייחס אליו, ולמספר הרהורים שפרסומו מעורר. A New Culture of Learning: Cultivating the Imagination for a World of Constant Change, ספרם של ג'ון סילי בראון (לשעבר המדען הראשי של זירוקס-פארק, ואיש חזון בתחומים רבים המשיקים לטכנולוגיה) ודוגלאס תומס, איש סגל בית הספר לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה של דרום קליפורניה, ראה אור בתחילת החודש. ניתן למצוא קטעים מתוך הספר בדף שלו ב-Amazon.com. חיפושים ברשת לא העלו קטעים נרחבים יותר מטקסט הספר (שהוא בסך הכל כ-100 עמודים).

אין זה הוגן לבקר ספר שעדיין לא קראתי, אבל נדמה לי שהביקורות, או ליתר דיוק ההמלצות החמות, שמופיעות כקדימונים לו, מציירות תמונה די ברורה על תוכנו. ובנוסף, אלה קובעות שמדובר בספר "חשוב" שראוי שכל מי שעוסק בעתיד החינוך בכלל, ובמקום של התקשוב בעתיד הזה בפרט, יתייחס אליו. לפני שבוע הנרי ג'נקיס פרסום ראיון עם סילי בראון ועם תומס בבלוג שלו (בשני חלקים – א', ו-ב'), ובעקבות קריאת הראיון ועיון בקטעים הזמינים דרך Amazon.com, נדמה לי שאפשר לקבוע שהראיון נותן תמונה די מקיפה על הנכתב בספר.

נקודה מעניינת בעיני היא ההבחנה בין מה שסילי בראון ותומס מכינים communities לבין מה שהם מכינים collectives. הם מסבירים:
One of the key contrasts we need to draw is between notions of communities and collectives. Communities are institutions that are designed to facilitate a sense of belonging. Collectives are institutions that facilitate individual agency. Anyone who joins a collective looking for a sense of belonging is going to wind up disappointed, because that is not how they function. Collectives are more social platforms than social entities. Communities may form within a collective, but they need not form in order for the collective to function. The key point is that because collectives are agency driven, they form the perfect environment for the cultivation of imagination. In other words, the collective amplifies what I can do by tapping its collective experience.
ההבחנה הזאת עוזרת לנו להבין למה נוכחות ב-Facebook איננה בהכרח מסייעת ללמידה. להבדיל מ-"קהילה" כמו Facebook, המאפיין החשוב של ה-collective איננו השייכות, אלא הנכונות של היחיד להפיק ממנו תועלת. מזה אפשר להבין שה-collective המוצלח מורכב מיחידים שהם שונים זה מזה, כאשר בזכות השוני הזה כל יחיד מסוגל להעשיר כל אחד אחר. השאיפה איננה לאחדות דעים, אלא לעושר של גישות וידיעות. נדמה לי שלעתים קרובות מדי בלהט של בניית "קהילות לומדות" ההבחנה החשובה הזאת הולכת לאיבוד.

באופן דומה, סילי בראון ותומס מבחינים בין שתי סביבות למידה - אחת מאד מובנית, והאחרת גמישה וחסרת גבולות. כמובן שהראשונה מיוצגת על ידי הכיתה המסורתית, והשנייה על ידי האינטרנט. אבל על אף העובדה שהם דוגלים בלמידה הפתוחה שהאינטרנט מאפשר (פתיחות שמובילה, לדבריהם, לפיתוח הדמיון והיצירתיות), הם גם רואים חיוב ב-"מגבלות" של הכיתה:
Absent some sort of structure or boundaries, learning is not any more likely to happen in an unrestricted space than it is in a tightly controlled one. What we see happening in the most successful learning environments is a fusion of these two ideals. Like a petri dish, the best learning environments have boundaries which control and limit them, but within those boundaries permit almost unrestricted growth, experimentation and play. Neither innovation nor learning can happen in a vacuum and we have seen time and again that it is the constraints that students face that provide the opportunity for really innovative learning to happen.
נדמה לי שהתייחסות לכוח הלימודי שבאילוצים ובגבולות איננה נפוצה בהגות החינוכית שמבקשת לקדם את פיתוח הדמיון, ונעים לראות אותה כאן. מורגש שסילי בראון ותומס לא מסתפקים במתן ציון "כושל" לבית הספר ולכיתה המסורתית (דבר שנפוץ היום, וקל מאד לעשות), אלא מנסים לזהות במדויק את התנאים שבאמת יכולים לזמן למידה.

עם זאת, ממה שהספקתי לקרוא, הן בספר, והן בראיון עם ג'נקינס, אינני חש שיש הרבה חדש כאן. בשנים האחרונות התפרסמו ספרים רבים שמבקשים להראות כיצד התקשוב יחולל שינוי בבתי ספר ובתהליכי למידה. אינני מוצא כאן הרבה ששונה ממה שמופיע בספרים האלה, או בבלוגים הרבים שעוסקים ברעיונות האלה.

יתכן, כמובן, שאינני קהל היעד של הספר. אם קהל היעד הוא אנשי חינוך שעוסקים בתקשוב נדמה לי שעל אף המוניטין של סילי בראון, לרוב יש כאן מיחזור של רעיונות מוכרים היטב, ורוב הקוראים לא ירגישו שהוא מחדש להם. אבל אם הוא נכתב לקהל הרחב או לאנשי חינוך שאין להם קשר לתקשוב, יתכן שהספר מעלה סוגיות לא מוכרות, וביכולתו להלהיב. ובכל זאת, אני חש שמדובר בספר שבסופו של דבר מאכזב. בבלוג שלו, ויל ריצ'רדסון כותב על הספר בהתלהבות. גרי סטייגר, בצורה העוקצנית המאד אופיינית לו, כותב שתי תגובות למאמרון של ריצ'רדסון. בראשונה הוא קורץ להעדר ראייה היסטורית בהתלהבות מהספר כשהוא שואל:
It just occurred to me. Do advocates of open-source education know about open education or free schools?
בתגובה השנייה הוא מגביר את העוקץ. הוא מקשר לשלושה ספרים של הוגים חינוכיים (ולא תקשוביים) שהתפרסמו ב-1998, ב-2004, וב-2006 ומציין שכדאי להשוות בין אלה לבין הספר החדש של סילי בראון ותומס. אני נוטה לחשוב שאם יעשו זאת, קוראים רבים יגלו שתרבות הלמידה שעליה כותבים סילי בראון ותומס בכלל איננה חדשה.

תוויות: ,

אכן צדקת: העניין ישן והדיון מיושן!

רק מה, לפני 10 שנים הדיון היה במושגים "פורום" מול "קהילה", כשלקח זמן להבין שפורום הוא פלאטפורמה וסיטואציה, ואילו קהילה נוצרת בשל הצרכים והכוונות החברתיים ומאופיינת בשיתופיות, הדדיות ותרומה למשהו משותף.

אכן, מעטים המורים שמשתמשים באמצעים מתוקשבים שיודעים ליצור "קהילת לומדים", למרות שמבחינה טכנולוגית יש להם את כל הכלים לכך, ויש להם גם "קליינטים" שבאים בכוונה ללמוד (או, לפחות, בכוונה להצליח בלימודים).

יצירת קהילת לומדים היא לא רק אתגר חינוכי ראוי, אלא מהווה דרך הוראה מצויינת מבחינות רבות, לרבות מבחינה פדגוגית וערכית. אבל, צר לי להודות, שאתגר חינוכי כבר אינו מהווה מטרה נשאפת ע"י מורים רבים. קל לפתוח פורום (כי ככה אומרים, או כי ככה יש הנחיה) או אפילו לכתוב שם ולהורות לתלמידים לכתוב גם. מכאן ועד קהילת לומדים המרחק הוא בדיוק כמו בין "קולקטיב" ל"קומיוניטי".

עצם זה שהספר מתקבל בהתלהבות (גם אני נתקלתי בה) רק משקף את הפיגור בה נמצאת מערכת החינוך; כן, גם באמריקה.

הוסף תגובה
מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates