קדימה אל החזרה
סיפור של מורי משה כספי מסוגל (אולי) לחדד את הנושא:
וכל זה כהקדמה לכך שהחלטתי להביא כאן מאמרון שפרסמתי החודש לפני שנתיים, במסגרת של בלוג של קורס שהנחיתי. המאמרון עוסק, איך לא?, בשאלה של החזרה על נושאים שעשויים להראות ידועים ואף נדושים. המאמרון נתלש, כמובן, מהקשרו המקורי, אבל נדמה לי שיש בכך דווקא יתרון, מפני שבדרך הזאת המוטיב של "כל זה כבר ידוע לנו" זוכה לתוקף נוסף.
מאד יכול להיות שבתחום התקשוב בחינוך אין כל חדש תחת השמש. יש מספר טכניקות שללא ספק כדאי ללמוד מבחינת השימוש בקבוצות דיון ושילובן לתוך קורס מקוון, אבל בסך הכל, מדובר בשיח בין אנשים – וזה די דומה לשיח בכיתה. כמו-כן, הרצאה על הרשת (דרך האינטרוייז, למשל) היא עדיין הרצאה. לא ברור אם יש כללים למתן הרצאה סינכרונית ברשת שהם שונים מהכללים של מתן הרצאה מוצלחת פנים אל פנים. ואם מותר לי לגלות – אתרי אינטרנט הם על פי רוב טקסט ותמונות – לא שונה עד כדי כך מטקסטים ותמונות שאנחנו פוגשים בספר. (אישית, אני במיוחד מתעניין בשימוש בהיפרטקסט, דבר שאיננו אופייני לספר, אבל לצערי, המטרה של רוב ההיפרטקסט שאנחנו פוגשים היום ברשת היא להשליט סדר, ולא לפתוח אפשרויות ניווט שבהן כל אחד יכול לפלס לעצמו את מסלול הלימוד המתאים לו.)
בקיצור, כאשר אומרים לי "כבר שמענו את זה" או "זה לא מחדש לי שום דבר" אני חייב להודות שיש מידה לא קטנה של אמת באמירות האלו. אבל כמו שנאמר, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אני נוטל חלק פעיל באינטרנט החינוכי בארץ כבר יותר מעשור, וכמעט מידי יום אני לומד משהו חדש – לא משהו מרעיד עולמות, אלא פרט קטן, היבט ייחודי, זווית טיפה אחרת. ולא פעם אני שואל את עצמי למה זה לא קורה אצל אחרים.
כל תרבות מבטאת את התחושה שהלמידה האמיתית מחזירה את הלומד ליסודות שהוא כבר מכיר, אלא שעכשיו היסודות האלה מוארים באור אחר. בדרך כלל אני נוהג לקרוא לתפיסה הזאת התפיסה הזנית של הלמידה, אבל כזכור, יש לה ביטויים כמעט בכל תרבות. בחרתי הפעם לאפיין אותה דרך חלק משיר של T.S. Eliot:
And the end of all our exploring
Will be to arrive where we started
And know the place for the first time.
לא פעם אני פוגש את השורות האלו רק מהמילה השלישית של השורה השלישית. כאשר מביאים רק את החלק הזה, יש אמנם התייחסות לכך שאנחנו רואים את מה שכבר הכרנו באור חדש, אבל בכל זאת חסר כאן משהו. הרי אליוט כותב שלמרות שבסופו של התהליך אנחנו נחזור למקום שממנו התחלנו, בכל זאת איננו מרפים מהחיפושים שלנו.
אתייחס כאן ללימוד דלישס כמשל. נדמה לי שתוך רבע שעה אפשר ללמוד להשתמש בכלי הזה. הרי, בסך הכל הפעולה הבסיסית כבר מוכרת לנו. ההבדל היחיד בין השימוש בדלישס לעומת השימוש בסימניות/מועדפים במחשב שלנו הוא שהפעולה מתרחשת בחשבון שנמצא באתר ברשת. אבל רק אחרי שאנחנו צוללים קצת לתוך השימוש בכלי אנחנו מגלים שאותו הבדל קטן מכיל עולם ומלואו. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עם גישה לאנשים שמתעניינים בתחומים דומים לאלה שמעניינים אותנו, ושאם אנחנו נצעד באותו שביל של קליפת תפוזים שנפתח (ושמתהווה) לפנינו, המקומות שאליהם אנחנו מגיעים יכולים להיות כדאיים ואפילו מרגשים. מדובר, שוב, בהבדל קטן. אולי אנחנו אפילו איננו שמים לב להבדל הזה – עד שאנחנו מתנסים בו מספר פעמים. וכך, כמובן, גם עם כלים רבים אחרים – אם אנחנו מבינים רק את הפרינציפ, איננו מבינים בכלל. האסימון נופל באמת רק כאשר יורדים לפרטים הקטנים.
כך לא רק לגבי כלים, אלא גם בנוגע לרעיונות. כאשר האזנתי לעוזי מלמד שמעתי בדבריו הרבה אמירות ששמעתי פעמים רבות בעבר (הרי גם אני אמרתי, ואפילו כתבתי, דברים דומים מאד). כמו-כן, בדבריו של דוד מיודוסר הופיעו מוטיבים שמלווים אותי שנים רבות (חשוב אולי לציין שאני סטודנט של דוד, ולמדתי ממנו המון). על היסודות של תכנון לימודים נבחנתי באוניברסיטה, ואני ממשיך לעקוב אחר הנושא, ולכן הרבה מדבריה של שרה שמעוני לא היו חידוש עבורי. אבל מכל שלושה המרצים האלה מצאתי לא מעט שיכולתי לקחת.
אז? אז אולי כל אלה, ואחרים, אינם מביאים אותנו רחוק, אלא רק מחזירים (יש שיאמרו "משאירים") אותנו לאותו המקום שממנו התחלנו. אבל רק אם אנחנו נהיה מוכנים להמשיך בחיפושים נוכל להפיק תועלת מהחזרה הזאת.
