יום שני, 16 ביולי 2012 

מבט אחר על למידה במאה ה-21

מוקדם יותר החודש התייחסתי לבלוג קבוצתי חדש עם מגמות שנראו לי לרוב שיווקיות. ציינתי אז שאין זאת סיבה מספקת לא לעקוב אחריו, וכעדות לכך ציינתי מאמרון חשוב של ויל ריצ'רדסון שהתפרסם בו. אבל יתכן מאד שהתרומה של ריצ'רדסון הוא היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. ומהו הכלל? שהבלוג יתמלא במאמרונים שיודעים לנגן על מיתרים צפויים למדי, שהוא יידע ליצור את הרושם שהוא נמצא בחזית השינוי החינוכי, אך למעשה הוא ממחזר דברים די נדושים. אבל גם אם זה באמת המצב, קשה לבוא אליו בטענות, הרי בתחום התקשוב החינוכי התרגלנו לכך שהנדוש עולה על המקורי באחוזים ניכרים מאד. ולמען האמת, קשה מאד לדרוש שכל אחד שכותב בתחום יכתוב משהו שעדיין לא קראנו.

שני מאמרונים של החודש האחרון בבלוג הזה ממחישים את הבעיה הזאת. לקראת סוף יוני אדם בלו פרסם מאמרון אורח בבלוג. בלו הוא מורה עם נסיון מרשים ביזמות חינוכית תקשובית. כבר מתחילת המאמרון בלו מנמיך ציפיות אצל הקוראים:
The problem with defining what 21st-century education will look like is that anyone who says they don’t know can easily be perceived a complacent relic with no vision for change, while anyone who professes to have the answer is seen as a pompous and shortsighted fool. I will take the middle ground: While I can’t say with certainty what the next 87-plus years will look like, I feel confident that certain important shifts have begun and will continue so that learners of today are making the most of their educational experiences and the society in which they live.
במילים אחרות, הוא כבר מכין אותנו לכך שהדברים שהוא כותב די פרווה. הוא מבקש להראות לנו שהחינוך היום שונה מבעבר, אבל ההבדלים שעליהם הוא מצביע הם מהסוג שכבר זוהו פחות או יותר על ידי כולם. נדמה לי שהוא עומד בדברו: הוא מדגיש שהגורם המרכזי לשינוי בחינוך היום הוא הזמינות של המידע. הוא כותב שהיום אפשר ללמוד מכל מקום ובכל עת - קביעה שמידת המקוריות שלה שואפת למינימום. כמו-כן, הוא מסביר שתפקיד המורה משתנה. המורה כבר איננו זה שעומד בקדמת הכיתה, אלא יכול להיות בכל מקום, ולכן בעצם כל אחד יכול להיות מורה. מכאן, קל להגיע לקביעה נדושה נוספת:
We as educators need to be open to learning. Being a “lifelong learner” means admitting that you don’t have all of the answers.
מאמרונים עם המילים "למידה של המאה ה-21" או מילים דומות בכותרת כנראה מושכים קוראים (ארבעה כאלה התפרסמו בחודש האחרון ב-SmartBlog on Education). לפני שבוע התפרסם שם עוד מאמרון אורח, הפעם של מרי-בת הרץ, מורה ובלוגרית עם נסיון די רב. הרץ כותבת על "The problem with 21st-century education". להבדיל מבלו שמתקשה לספר לנו משהו מעבר לנדוש, הרץ כבר מודה שמדובר באמרת כנף נדושה שכמעט לגמרי התרוקנה מתוכן. היא מציינת שרבים מדגישים שבזכות זמינות המידע התקופה הנוכחית היא תקופה של שינוי בחינוך, אבל היא מוסיפה:
Yes, technology has changed, and yes, we are no longer concerned with our students finding information, but rather what to do with it all, but does teaching itself really need to change in drastic ways?
הרץ מציינת שאמרות כנף גודשות את השיח החינוכי. היא מזכירה לנו, למשל, ש-"הפיכת הכיתה" איננה רעיון חדש, ומציינת שגישות כמו "התלמיד במרכז", או "למידה מותאמת אישית" כבר נמצאות איתנו דורות. אם היום אלה נשמעות לנו כחדשות, זה בעיקר הודות לכך שבמשך תקופה ארוכה הדגש החינוכי היה אחר. היא כותבת שהפופולאריות המחודשת של הגישות האלו היום:
... is a knee-jerk reaction to a decade of teach-to-the-test, drill-and-kill practices that have stripped the student out of the equation.
כפי שאפשר לנחש, אני מזדהה עם דבריה של הרץ, הן מבחינת הקביעה שבעצם אין כאן הרבה חדש, והן מבחינת הסיבות להתעניינות המחודשת בגישות הבנייתיות. מעציב אותי שיש עדיין צורך בכתיבת דברים האלה, אבל לאור העובדה שרבים ממשיכים להשמיע אמירות ריקות מתוכן, טוב שהרץ מציגה גישה פחות נוצצת, אבל יותר שקולה.

האם כל זה אומר שעלינו להסיק שבעצם אין חדש תחת השמש התקשובית? קנדס שיבלי מוצאת חדש, אם כי מזווית קצת אחרת. במאמרון בבלוג שלה מלפני כמעט חודש היא שואלת אילו טכנולוגיות ילד בן חמש היום יכיר כשהוא יסיים את בית הספר בשנת 2025:
He will graduate from high school in 2025, assuming we still have high schools. With all the changes occurring in technology, funding, and public education policy, who dares to predict what this five year old will see during his K-12 years.
שיבלי אמנם שואלת מי יעז לנבא, אבל היא בכל זאת מנסה. בסידרה של "השוואות" היא מעמידה את המציאות של אותו תלמיד היום מול המציאות שהוא אולי יפגוש בעתיד. אני מביא כאן רק כמה מאלה:
2012 - all interfaces are touchable or talkable : 2025 - I just think it and it happens or explains why it cannot happen.

2012 - I swipe away what I don't like : 2025 - I see, hear, or experience only what I DO like.

2012 - Maps talk : 2018 - There is no such thing as "map skills." Direction and location are experienced, never represented in 2D.

2012 - Words talk when I touch them: 2025 - Text constantly changes/evolves as I "read" and adapts to my thoughts about what it says

2012 - My fingers change how things look : 2025 - My eyes and mind change how things look.
בדרך כלל אינני מתלהב מנבואות מהסוג הזה. לדעתי הן אינן עוזרות לנו להבין כיצד החינוך ישתנה, או צריך להשתנות. האם ה-"עובדה" שהטקסט עשוי להתאים את עצמו למחשבותיי כלפי מה שאני קורא אומרת משהו לגבי הצורך, או העדר הצורך, ללמוד לקרוא? אם בכלל אפשר להסיק מסקנה מהתחזיות העתידיות של שיבלי, נדמה לי שהמסקנה היא שבעתיד בכלל לא נהיה זקוקים למיומנויות מהסוג שבית הספר מבקש לפתח.

אבל לפחות בנקודה אחת התחזיות של שיבלי עושות משהו שהמאמרונים ב-SmartBlog On Education אינם עושים – הן מעוררות עניין; הן מחייבות אותנו לחשוב אחרת. בחינת התחזיות של שיבלי לצד הדברים שמרבים לכתוב על בית הספר של המאה ה-21, או על הכישורים הדרושים כדי להצליח במאה הזאת, ממחישה לנו עד כמה רוב הדיבורים על למידה במאה ה-21 חסרי מעוף. פעם אחר פעם אנחנו קוראים על כך שעלינו להכשיר את התלמיד לעתיד לא ידוע, אבל לעתים קרובות מדי ה-"לא ידוע" הזה נשאר בגדר סיסמה ריקה. אפילו אם התחזיות של שיבלי אינן נראות מציאותיות, הן מזמינות אותנו לחשוב בצורה יצירתית על העתיד.

תוויות:

יום שני, 9 ביולי 2012 

כאשר נעשה יותר יקר לא להשתמש בו ...

כתבה שהתפרסמה במספר מקורות לפני כמעט חודש מצאה את דרכה אלי די באיטיות. נתקלתי בה לפני שלושה ימים. הנסיונות שלי לשחזר כיצד הגעתי אל הכתבה לא העלו מסלול ברור, אבל בעצם, אין זה חשוב. הכתבה מדווחת על "תעשייה" זעירה בעיר ניו יורק – שמירה על הטלפונים הסלולאריים של תלמידים כאשר אלה נמצאים בבית הספר. לפני מספר שנים ראש העיר אסר על תלמידים להכניס טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר, ול-90 בתי ספר בעיר גלאי מתכות שמונעים מהתלמידים לעקוף את האיסור. ליד כמה מבתי הספר האלה יזמים זריזים מיקמו מסאיות בהן התלמידים יכולים להפקיד את הטלפונים (יש גם חנויות שמעניקות את אותו השרות) – תמורת דולר ליום. מתברר שהעסק (כזכור, בסך הכל שמירה על טלפונים סלולאריים בשעות בית הספר) מגלגל מעל לארבעה מליון דולר לשנה.

אפשר היה לפתור את הבעיה בדרך אחרת. התלמידים יכלו, כמובן, להשאיר את הטלפונים שלהם בבית. אבל על אף העובדה שניו יורק של היום נחשבת עיר די בטוחה, להורים חשוב שלילדיהם תהיה גישה לטלפונים בעת הנסיעה אל בית הספר ובחזרה הביתה.

ואולי יש אפילו פתרון אחר? אולי אפשר היה לאפשר לתלמידים להכניס את הטלפונים שלהם לתוך בית הספר? הורים רבים מציעים אחסון של הטלפונים בתוך בתי הספר (ללא תשלום), אבל משום מה ראש העיר מסרב לשקול את האפשרות הזאת.

ומה היה קורה אם התלמידים היו באים לבית הספר עם הטלפונים שלהם ו... מחזיקים אותם אצלם במהלך יום הלימודים? רבים מתנגדים לאפשרות הזאת מפני שהם משוכנעים שהכלים האלה יפריעו לתלמידים להתרכז בשיעורים. ריאן בריטג, בלוגר חינוכי במדינת אילינוי, מתייחס לנקודה הזאת, ומצטט עמית שלו, ביל הורין (מתוך בלוג חדש לגמרי). הורין כותב:
Students have always opted out of our lessons if we didn't plan the activities to keep them essentially engaged. BYOD doesn't alter that element of our job. Instead of writing notes to their boyfriend or reading anything other than assigned text they are now playing games, engaged in social networks or watching video. Our task remains - engage students in authentic and essential ways.
אין חדש בטענה הזאת, ומספר מגיבים לבלוג של בריטג מבקשים להעיר שהשימוש בטלפון סלולארי בעת השיעור איננו שווה ערך להעברת פתקאות בכתב יד על נייר. ההזמנה להיסח הדעת באמצעות הטלפון הסלולארי גדולה בהרבה מזאת של אמצעים יותר מסורתיים. מגיב אחד בבלוג של בריטג מציין:
I do think we need to more honestly acknowledge that the challenges are greater than they were in the analog world. To deny this I think fails to honor the challenges that teachers (and all of us) face in this regard.
חנה ולדן מגיבה, גם בבלוג של בריטג, וגם במאמרון בבלוג שלה (שגם הוא בלוג מאד חדש). בתגובה שלה בבלוג של בריטג היא מודה שקיימת בעיה אמיתית של היסח הדעת, אבל היא מזכירה לנו שמדובר בבעיה רווחת בכל תחומי החיים, ועל תלמידים, וגם מבוגרים, ללמוד להתמודד איתה:
Yes, it will happen – but doesn’t it happen in the real world? Aren’t we all pulling out our phones and iPads during meetings, and mastering our multitasking abilities? Distraction is a part of our lives, and I propose it can be a part of the learning process.
בבלוג שלה ולדן מרחיבה על הסוגיות פדגוגיות שמתעוררות בעקבות השימוש האפשרי של טלפונים סלולאריים בכיתה. מפני שקיימת בעיה ממשית של היסח הדעת, היא טוענת שעל המורה לעצב את הכיתה כך שהיא תעורר התעניינות וריכוז, ומדגישה שעיצוב וקישוט הכיתה אינם נחלתן של כיתות היסוד בלבד, אלא חשובים בכל הגילאים. אבל מעבר לצורך ביצירת אוירה מעוררת ענין בכיתה שתמעיט את הרצון לשלוף את הטלפון הסלולארי ולשחק משחק, ולדן גם רואה מקום לשלב את המכשירים בתוך המתרחש בשיעור:
In the real world, when we have a problem to solve (i.e. where is the nearest pizza joint that's open at 11PM and has gluten free options?) we each whip out our own devices and go through a series of events to get from problem to solution. Each person is going to have their own unique set of steps to solve the problem - and that's ok. We need to get better about allowing this natural flow to happen in the classroom, and highlight the steps as that's where the authentic learning takes place.
היא מוסיפה שכאשר אנחנו מאפשרים ל-"זרימה הטבעית" להתרחש בכיתה ההתמקדות שלנו, המורים, בהערכת הנלמד עוברת מהתוצרים של התלמידים אל תהליך הלמידה, ושם, היא טוענת, מתרחשת הלמידה האותנטית.

אפשר לטעון שאין הרבה חדש כאן, ובמידה לא קטנה, זה נכון. אחת הסיבות המרכזיות להתנגדות להבאת מכשירים אישיים לתוך הכיתה (BYOD), היתה שזה יקשה על התלמידים להתרכז בשיעור (ושזה, כמובן, יקשה עוד יותר על המורים להשתלט על הנעשה בכיתה). הטענה הזאת נשמעת גם היום. כמו-כן, אין זה מפתיע שריאן בריטג רואה חיוב בהכנסת מכשירים אישיים לתוך הכיתה. בריטג הוא בלוגר חינוכי ותיק שכבר שנים מבקש לאפשר לתקשוב לשנות את תהליכי הלמידה הרווחים בבית הספר. אבל נדמה לי ששני המורים הבלוגרים האחרים שציטטתי כאן יותר חדשים לתחום, והעובדה שהם רואים ב-BYOD מהלך חינוכי חיובי מצביעה על שינוי בהתייחסות לנושא. וכאשר הורים בניו יורק מגיעים למסקנה שאין הצדקה לשלם דולר ליום כדי לשמור את הטלפונים הסלולאריים של ילדיהם מחוץ לכותלי בית הספר, יכול להיות שאנחנו עדים לתחילתה של קואליציה בין הורים, מורים, ותלמידים. יתכן שקואליציה כזאת תוכל להזיז דברים כך שבעתיד הלא רחוק בית הספר יהיה מקום שבו פעילות לימודית באמצעות טלפונים סלולאריים ומכשירים דיגיטאליים למיניהם תהיה מובנת מאליה.

תוויות: , ,

יום רביעי, 4 ביולי 2012 

אותן המילים, אבל תפיסות מנוגדות

דרך הבלוג של טום ויטבי, שאליו הגעתי רק לפני זמן יחסית קצר, הגעתי לבלוג קבוצתי בשם SmartBlog on Education. הבלוג הזה הוא, כנראה, חלק ממערכת של בלוגים במגוון נושאים, מיזם של חברה בשם SmartBrief שאיתרה צורך אצל אנשים עסוקים – היא מפרסמת תקצירים של מה שאפשר לכנות "מידע שחשוב לדעת" ברשימה די ארוכה של נושאים. לפני כשבועיים ויטבי התחיל לערוך את בלוג חדש של החברה בתחום החינוך, מיזם נוסף של החברה. להבדיל מפרסום התקצירים, הבלוג מנסה להצביע על הסוגיות החמות בחינוך. SmartBrief מבקש ליצור מודל עיסקי שמתבסס על פרסומות בתקצירים ובבלוגים שלו. הדבר לגיטימי, אם כי על פי רוב אפשר לצפות שאחוז ניכר ממה שיופיע בבלוגים כאלה יהיה נדוש ורחוק ממקורי.

אתמול התפרסם בבלוג החינוכי מאמרון אורח של ויל ריצ'רדסון. לריצ'רדסון קבלות רבות בתחום התקשוב בחינוך. אני מניח שבלי מאמץ הוא מסוגל לכתוב 1000 מילים על עתיד החינוך. מה, בסך הכל, צריכים לכתוב? שמערכות החינוך צריכות להכיר במציאות החדשה שזמינות המידע יצרה, שבמקום להתמקד ב-"מה לדעת", צריכים לעסוק ב-"איך לדעת", ועוד כמה משפטים שהם אמנם נכונים, אבל כבר נדושים. קצת להפתעתי, והרבה לשמחתי, ריצ'רדסון כתב משהו אחר, ותוך בערך 1000 מילים הצליח להראות כיצד הסיסמאות הרווחות בחינוך היום מאפשרות פרשנויות שונות.

לפני שבוע ריצ'רדסון נכח בכנס ה-ISTE שנערך בסן דיאגו. במאמרון שלו הוא כותב על שלוש מילים נפוצות שהדהדו באולמות הכנס: Personalizing (התאמה אישית), Flipped (הפיכה, במשמעות של הפיכת הכיתה), ו-Engagement (כאן התרגום בעייתי יותר; הכוונה למעורבות משמעותית, אפילו רגשית, בלמידה). שלוש המילים האלו כבר נעשו לקלישאות. כמעט אין מי שכותב על חינוך היום שלא מנצל אותן כדי להראות שהוא נמצא בחזית השינוי. חששתי שריצ'רדסון ינצל את מעמדו כדי למחזר שוב אמירות נדושות. אבל במקום לעשות זאת, הוא עושה משהו אחר. הוא כותב:
At first blush, they are words that seem to promote a vision of better learning for kids. But as is so often the case in education, I’m not sure we as a community are spending enough time digging to parse what those words really mean, especially in the context of what deep learning now requires in a connected world.
בהמשך, ריצ'רדסון מסביר שעל אף העובדה שלכאורה יש הסכמה כללית על כך שלמונחים האלה חשיבות גדולה בחינוך, לא כולם מבינים אותם באותה צורה. בעצם, יתכן שקיים אי-הסכמה יסודות.

הוא מראה שהשימוש הרווח ב-"התאמה אישית" איננו מתן האפשרות לתלמיד לכוון את הלמידה של עצמו לפי הטעם והצרכים שלו. ברוב המקרים, הכוונה היא לכך שבעזרת כלי מדידה מדוייקים המערכת יכולה לבנות לכל תלמיד מסלול שיעורים אישי שיבטיח שהוא ירכוש את הידע שהמערכת רוצה להעביר אליו:
We don’t need personalization as much as we need to promote and give opportunities for our kids to do personal learning. And while they come from the same root, those two words are vastly different. “Personalized” learning is something that we do to kids; “personal” learning is something they do for themselves.
בצורה דומה, ריצ'רדסון טוען שהמערכת אימצה את התקשוב כדי לעורר עניין בחומר הנלמד אצל התלמידים (הרי כולם יודעים שילדים ובני נוער רק מתעניינים בדברים שמופיעים על גבי מסך וזזים מהר). אבל גיוס הטכנולוגיה כדי להחזיק את תשומת הלב של התלמיד הוא הודאה בכך שהמערכת איננה מצליחה לעשות זאת בלעדיה:
It’s as if engaging them in learning without technology has become this impossible task.

In a word, that’s bunk. If we can’t engage our kids in ideas and explorations that require no technology, then we have surely lost our way. Big questions, passion, personal interest are what should drive our use of technology, not the other way around.
וכך גם עם הפיכת הכיתה. תכנית הלימודים נשארת אותה תכנית לימודים, ורק צורת הגשת החומר משתנה:
By assigning the lecture at home, we’re still in charge of delivering the curriculum, just at a different time. From what I’ve seen, flipping doesn’t do much for helping kids become better learners in the sense of being able to drive their own education.
הפיכה אמיתית משנה את יחסי הכוחות בבית הספר; היא תמעמידה את התלמיד במרכז ומעניקה לו מידה גדולה של אוטונומיה לקבוע מה הוא ילמד. "הפיכת הכיתה" כפי שהיא באה לביטוי בצפייה בסרטוני האקדמיה של חאן כשיעורי בית איננה דומה ל-"הפיכה" משמעותית כזאת.

כאשר הוא מתאר את הפרשנויות השונות לשלושה המונחים האלה, ריצ'רדסון גם מצייר את קווי המאבק על השימוש בתקשוב בחינוך. אותן המילים מבטאות תפיסות מאד מנוגדות. אפשר לקוות שהתפיסה של ריצ'רדסון היא זאת שתגבר.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates