יום חמישי, 21 במרץ 2013 

מאבדים את המהות?

טים סטאמר כותב שהמחוז שבו הוא עובד רוכש כמות גדולה של מכשירי iPad, ומוסיף שמחוזות רבים נמצאים בתהליך של בדיקת כיצד הכלי הזה (וטבלטים באופן כללי) יכולים להשתלב לתוך המתרחש בבתי הספר. סטאמר מביע אכזבה שבתי הספר מתקשים להבין שמכשירי טבלט אינם סתם מחשבים קטנים שאפשר להחזיק בידיים, אלא משהו שונה מאד מהמכשירים שלפני לא יותר מדי שנים הוכנסו למעבדות מחשבים שאליהן גם נשלחו התלמידים. להבדיל מהמחשבים שבמעבדות המחשבים, הטבלטים באמת נועדים לשימוש אישי, ומזמינים התאמה אישית. הבעיה היא שההבדל הזה איננו מנוצל. במקום זה, בתי הספר מצפים שהטבלטים ימלאו את אותו התפקיד שהמחשבים מילאו במשך עשרים השנים האחרונות. סטמאר כותב:
In some ways this dichotomy mirrors the disconnect between our traditional factory model of education and the growing personalization of learning out there in the real world. We continue to try and maintain an homogenized approach to schooling while the opportunities for individual and high social learning is exploding.
אם היה מדובר רק באי-הבנה, אולי אפשר היה לתקן את המצב יחסית בקלות. אבל לפי סטאמר מדובר בתפיסה חינוכית שאיננה תואמת את היכולות הלימודיות של הטבלט, ולכן הסיכוי שהשימוש בטבלטים יהיה מיטבי איננו גדול.

סטאמר מזכיר שלאחרונה News Corp, חברת המדיה של רופרט מורדוק, התחילה בשיווק ה-Amplify, טבלט שלדבריה מיועד במיוחד לחינוך. ומה חינוכי בטבלט הזה? כתבה על הטבלט החדש בניו יורק טיימס מסבירה:
If a child’s attention wanders, a stern “eyes on teacher” prompt pops up. A quiz uses emoticons of smiley and sad faces so teachers can instantly gauge which students understand the lesson and which need help.
עבור סטאמר (ועבורי) יש כאן פספוס אדיר. במקום למנף למידה אחרת, הטכנולוגיה המדהימה שהטבלט מהווה מגוייסת להנצחת סגנון הוראה מסורתי ביותר. הוא כותב:
The purpose of this table is to foster the same nice, neat, uniform, teacher-directed instruction that has been the centerpiece of schooling for more than a century. If it’s not there already, I fully expect Amplify to come with an app for taking standardized tests since the whole package is designed to address the holy grail of American education: higher scores.
מול התפיסה של ה-Amplify סטאמר מעמיד את זאת של BYOD ("הבא את המכשיר שלך"). שתי הגישות דוגלות בהכנסת מכשירים דיגיטאליים "אישיים" לתוך הכיתה. אבל עבור ה-Amplify המשמעות של "אישי" היא מכשיר זהה בידיו של כל תלמיד, כאשר המכשיר מסוגל לכוון את התלמיד ביעילות ליעד חיצוני לתלמיד עצמו, יעד שבית הספר והמערכת קבעו עבורו. לעומת זאת, עבור גישת ה-BYOD המכשיר שבידי התלמיד מהווה פתח לעולם שהוא עצמו מעצב ומפתח. זאת ההבטחה האמיתית של מכשירי טבלט בחינוך, אבל למרבה הצער, בכלל לא בטוח שההבטחה הזאת תמושש.

תוויות: , ,

יום שישי, 8 במרץ 2013 

תוספות לא תמיד מוסיפות

כאשר אנחנו מדברים על מורה או על מרצה "מתוקשב", הכוונה היא לאדם שהמחשב והאינטרנט משולבים, עד כמה שניתן באופן "טבעי", לתוך העבודה החינוכית שלו. קביעה כזאת נשמעת די פשוטה, אבל יש בה לפחות בעיה אחת גדולה: לא קל להגדיר מהו "טבעי". הקושי הזה קיים במיוחד בתקופה שבה כמעט מידי שבוע יש כלי חדש שנחשב (לפחות אצל המשווקים) חיוני לחינוך. האם מורה שלפני שנתיים אימץ את השימוש בבלוגים בכיתות שלו, אבל לא מלמד באמצעות ה-Facebook, יכול להחשב מתוקשב, או האם הוא בעצם כבר שריד של דור מיושן? מורים לא מעטים צופים במורים אחרים שרודפים אחרי כלים חדשים ומעדיפים לוותר על הרדיפה הזאת ופשוט לחכות עד שהשטח יירגע ויתייצב לפני שהם ירגישו צורך לאמץ כלים "חדשים" בעצמם. קשה למצוא פגם בגישה כזאת, גם אם זה אומר שאוכלוסיה גדולה מאד של מורים ומרצים יישארו "לא מתוקשבים" עוד זמן מה.

ההרהור הזה, על עד כמה המורים של היום צריכים לאמץ כלים חדשים (ואולי גם מתי כלי זה או אחר הופך להיות "ישן"), התעורר אצלי בעקבות מאמרון בבלוג של רותי סלומון. לפני מספר ימים רותי דיווחה על הרצאה חדשה של מייסד ה-Moodle, מרטין דוגיאמאס. רותי ציינה שבהרצאתו דוגיאמאס מוסר נתונים לא מלהיבים על השימוש של אנשי חינוך בכלים השונים שב-Moodle. לפי דוגיאמאס, 80% מהמורים/מרצים משתמשים רק ב-20% מהיכולות של הכלי – נתון שהוא אמנם שיפור מנתונים שהוא הציג שנה וחצי קודם, אבל עדיין רחוק ממה שהוא היה רוצה. רותי כותבת:
במילים פשוטות מה שהוא אומר זה, שלמרות העושר הרב של הכלים והמחשבה הפדגוגית המעמיקה מאחורי רכיבי הפעילויות הרבות, עדיין הוא מאמין שעל פי רוב משתמשים במעט מאד מהיכולות.
נשאלת השאלה – "למה?". וכאן אני מודה שאני מתקשה עם התשובה של דוגיאמאס, תשובה שנדמה לי שרותי שותפה לה – שהכלים יכולים, וגם צריכים, להיות הרבה יותר טובים. רותי מדגישה שהקביעה הזאת באה מאדם שמוביל מפעל אדיר של פיתוח כלי חינוכי, ולכן:
זה מרענן ומעורר אופטימיות – ומהמקום הזה אפשר רק להתקדם למקומות טובים יותר.
אכן, מילים מעודדות ואופטימיות. ובכל זאת, ועל אף העובדה שאינני רוצה להפחית בערך האדיר של התרומה של דוגיאמאס והכלי שלו לחינוך, אינני שותף לתחושה שעתיד התקשוב בחינוך נמצא ב-"שיפור" או בהרחבה של הכלים הקיימים.

נדמה לי שגם ליסה ליין מטילה ספק בגישה הזאת. במאמרון שליין פרסמה לפני כמעט חודש היא מודה שבעבר היא היתה בדעה שהנטייה של אנשי סגל לא להשתמש בכלים ש-LMS כמו Moodle מכיל מגבילה את היכולות הפדגוגיות שלהם. אבל היום הגישה שלה קצת שונה. היא יודעת שהמערכות לניהול הלמידה מוסיפות עוד ועוד כלים, וככל שהמערכות האלו נעשות מורכבות יותר, דרוש זמן ארוך יותר על מנת להכיר את תכונותיהן, זמן שאפשר לנצל בדרכים יעילות יותר:
Who can read about new online pedagogies when it takes hours just to figure out how to get from Messages back to the main course page?
ויש עוד סיבה שבגללה היא איננה רוצה להרבות בשימוש בתוספות האלה – היא רוצה להיות חופשיה לנטוש את ה-LMS בכל עת, והשימוש הנרחב בכלים שנמצאים בתוך ה-LMS מקשה על האפשרות הזאת. היא כותבת:
So perhaps the argument now is in favor of not using many features of an LMS. Maybe we should be using the LMS primarily as a shell, not learning too many of the bells and whistles but instead just making it a location or start page for the class.
ליין מודעת שיש סכנה בכך שנסתמך על כלים חינמיים שיכולים להעלם מחר, ואיתם גם כל מה שנבנה בקורסים שלנו. אבל מול זה היא מעמידה את העובדה שכמעט מדי שנה מערכות ה-LMS מעדכנות את עצמן בצורה שדורשת השקעה גדולה בהכרת השימוש בהן. עבור ליין, יש רווח ברור בנטישת המערכות האלו:
Valuable learning time can then be switched to exploring on the open web, to discovering things we can link to that fit with our pedagogy, instead of figuring how to force our pedagogy to fit the LMS features.
אני רוחש כבוד רב למרטין דוגיאמאס ולמפעל ה-Moodle שהוא מוביל (וגם לעבודה החשובה של רותי), אבל אני נוטה להסכים עם ליין. נדמה לי שמערכות ה-LMS, כולל ה-Moodle, הגיעו לשלב שבו הן ממשיכות להוסיף רכיבים, אבל אלה אינם נחוצים ללמידה. יתכן שמדובר במצב בלתי נמנע. הרי המערכות האלו הן, בהגדרתן, לשם "ניהול הלמידה", וגם אם הלב נמצא עם הפתיחות ועם יצירת אפשרויות של גילוי או של למידה תוך כדי שיתוף, "ניהול" מתמקד במעקב, באיסוף נתונים, במתן ציון. כל אלה בוודאי שייכים למערכות חינוך, אבל לא בהכרח ללמידה. וכאשר בשוק התחרות על הלקוחות ערה, יש נטייה להמשיך להוסיף רכיבים שהופכים כלי "פשוט" לכלי עשיר בתכונות חדשות ונוצצות. אבל גם אם הוא איננו נוצץ כמו מערכות עמוסות ברכיבים חדשים, כלי קטן וצנוע יכול להיות הכלי הפתוח, והלימודי, האמיתי. לודוויג מיס ון דר רוהה טען שבנוגע לארכיטקטורה "פחות הוא יותר". היום, כאשר על התקשוב החינוכי עורמים תוספות על גבי תוספות שאינן תורמות ללמידה של ממש, אני מקווה שגם אנחנו נפנים את התפיסה הזאת. כלי למידה תקשוביים נהדרים כבר קיימים, ורצוי שהם יזכו לעוד ועוד שימוש. אבל בשלב מסויים התוספות שאנחנו ממשיכים להעמיס על הכלים האלה מעמידים את הלמידה בסכנה.

תוויות: , , ,

יום שני, 4 במרץ 2013 

יוזמה מבורכת, אבל ... האם היא באמת נחוצה?

לפני קצת יותר משבוע ג'ון ווטרס דיווח ב-THE Journal על מיזם משותף של גוגל, מיקרוסופט, יאהו, ואיגוד של מו"לים של משאבים חינוכיים להפוך את מלאכת האיתור של חומרי למידה ברשת קלה יותר מאשר היום. בפתיחת הכתבה ווטרס מתאר את הבעיה בצורה די פשוטה:
Try this for information overload: Open your favorite browser, and in the search box type "multiplying fractions." In about a quarter of a second, you'll find yourself buried in more than 4 million results. Four million. Even with web page-rating schemes like Google's PageRank pushing content deemed more relevant to the top of the pile, that's one massive, needle-obscuring haystack of information.
אכן, סביר להניח שכל מורה (או תלמיד) שפעם ניסה למצוא מקורות אינטרנטיים סביב נושא כללי (כמו, למשל, כפל שברים) נתקל בבעיה של עודף מקורות. כמו-כן, הם גם נתקלו בקושי להחליט מה באמת עונה על הצרכים שלהם. לאור זה, הפרויקט עליו ווטרס כותב, ה-Learning Resources Metadata Initiative בהחלט יוזמה מבורכת. (עם זאת, חשוב לציין שלא מדובר ביוזמה חדשה. יוזמות מהסוג הזה קיימות כבר שנים, וגם ה-LRMI עצמו התחיל בשנת 2011.) אבל יש טעם לשאול עם היוזמה הזאת מסוגלת לייעל את ההגעה למקורות איכותיים המתאימים לצרכי המחפש, שהיא המטרתה הבסיסית.

בעבר האינטרנטי הרחוק קטלוגים שנבנו על ידי בני אדם הבטיחו שמי שמעיין בהם יוכל למצוא מקורות איכותיים. אבל כבר מזמן הוצפנו במקורות כל כך רבים (כולל במקורות טובים) שיד אדם איננה מסוגלת לסדר אותם בקטלוגים. זאת הסיבה ליוזמות כמו ה-LRMI – התקווה שבאמצעות metadata רב ומדוייק אפשר יהיה להגיע למקורות שתואמים את מה שמחפשים.

ה-LRMI מוותר על קטלוג מעשה ידי אדם. עם זאת, הוא דורש מאמץ אנושי לא קטן. לא ברור שהוספת ה-metadata למשאבים השונים קלה ומהירה יותר מאשר בניית קטלוג. ובנוסף, מפני שיוצרי המשאבים הם אלה שאמורים לקבוע את ה-metadata, יש כאן ציפייה גדולה שה-metadata שיוצרי המשאבים מעניקים למשאביהם יהיה יעיל ואמין. בכלל לא ברור אם בוני המשאבים יודעים לעשות זאת על הצד הטוב (ואפילו אם הם באמת רוצים לעשות זאת).

בנוסף, יש טעם לשאול עם מלאכת הוספת ה-metadata עד כדי כך נחוצה. הכתבה אמנם מצטטת מנהל של האיגוד של המו"לים החינוכיים שטוען ש:
What's needed is a commonly agreed-upon vocabulary for describing content for education search.
אבל על אף העובדה שבמבט ראשון האמירה הזאת נשמעת די הגיונית, רצוי לשאול אם אולי "מסתתרות" בה הנחות חינוכיות שרצוי שיועמדו בסימן שאלה. נדמה לי שהקביעה שיש צורך בתיאור מוסכם של משאבים חינוכיים מניחה מראש קיומה של תכנית לימודים מגובשת, תכנית לימודים שקובעת מראש מה כל אחד צריך ללמוד, ומתי. הרי, רק אם המערכת כבר קבעה מה צריך ללמוד בכל כיתה וכיתה אפשר להעניק למשאבים השונים את ה-metadata ה-"מתאים". וזאת התפיסה שבאה לביטוי בציטטה של מו"ל אחר שמשתתף בפרויקט, כאשר הוא מסביר את הבעיה הנוכחית באיתור מידע חינוכי:
There hasn't been the sort of detailed tagging available that would allow, for example, a fourth-grader reading at a second-grade level researching the history of California to find content that is specifically appropriate to them.
שוב, אולי יש הצדקה בהתאמה מדוייקת כל כך לצרכי המערכת והתלמיד, אבל קשה לא להתרשם שיותר מאשר יש כאן דאגה לצרכי התלמיד, יש כאן הנדסת אנוש ברמה מדאיגה. דווקא היתרון הגדול של היצע בלתי-מוגבל של מקורות אינטרנטיים הוא הפתיחות הלימודית שהוא מאפשר. אולי אותו תלמיד, על אף רמת הקריאה ה-"נמוכה" שלו ימצא מקור שמצלצל אצלו ומעורר אצלו סקרנות, ובדרך הזאת הוא יגלה שהוא מסוגל לקרוא מעל לרמה המוצהרת שלו.

ואולי אין צורך להרחיק לכת עם ההרהור החינוכי הזה. אפשר אולי להסתפק רק בהרהור "טכנולוגי". הרהור כזה מעלה סטיבן דאונס בהתייחסות שלו לכתבה של ווטרס על ה-LRMI. דאונס מתייחס לפיסקה שציטטתי בתחילת המאמרון הזה. הוא מציין שאמנם ארבעה מיליון תוצאות על "multiplying fractions" הם תוצאה ענקית, אבל הוא מוסיף שחיפוש על "how to multiply fractions" מניב רק 812,000 תוצאות. דאונס מוסיף שזאת עדיין מספר בעייתית, אבל:
... - every one of the results on page 1 was a perfectly good explanation of how to multiply fractions. The problem for LRMI is that it's pretty hard to improve on that, and it's not clear that it's necessary.
עף אחד איננו מצפה שמישהו יבדוק אלפי תוצאות. אבל גם אין שום צורך בכך. אולי חבל שמשאבים טובים הולכים לאיבוד בדפי התוצאות הרבים של חיפוש בגוגל שאליהם אף אחד איננו מגיע. אבל אם המטרה היא מציאת משאבים שימושיים לצורך לימודי מסויים, הדבר אפשרי בלי כל המאמץ של ה-LRMI. דאונס מציין שאם נבין שפרויקט כמו ה-LRMI איננו נחוץ, נוכל גם להתקדם בעוד שלב חינוכי חשוב – במקום לחייב את השימוש במשאבים מסויימים מפני שמישהו (או כלי כלשהו) קבע שהוא מתאים, אולי נאפשר ללומדים לבחור את המשאבים שאיתם הם רוצים ללמוד. מבחינה חינוכית זה לא יכול להזיק.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates