יום ראשון, 11 באוגוסט 2013 

רגע של שיבוש?

כתבה חדשה באתר של Scientific American מכריזה על:
"רגע של Napster" הוא מטפורה לשיבוש. כידוע, Napster היה כלי פופולארי מאד לשיתוף קבצי מוסיקה. כשהוא פרץ לרשת לפני 14 שנה חברות התקליטים עדיין הרוויחו כסף רב ממכירת דיסקים. אבל כאשר הוא איפשר הורדה חופשית של שירים שמשתמשים העלו לרשת, Napster חיבל קשות ברווחיות הזאת. השיתוף החופשי בקבצי מוסיקה, כאשר עותק אחד של שיר שנקנה באופן חוקי הופץ ברשת ונעשה זמין לכל, נחשב לגניבה. אבל היה קשה מאד לעצור את ההפצה הזאת, והיא היוותה איום משמעותי מאד על תעשיית המוסיקה. חברות התקליטים, וגם לא מעט אמנים, טענו שהם הפסידו כסף רב בעקבות השימוש ב-Napster וכלים דומים, והיה צורך למצוא דרך חדשה להפיץ מוסיקה דרך הרשת ועדיין להרוויח כסף. בעצם, iTunes צמח מהשיבוש ש-Napster חולל בתעשיית המוסיקה.

פרסום הכתבה ב-Scientific American חופף ליום עיון בנושא "למידה בעידן הדיגיטאלי" שהירחון, והמו"ל החינוכי MacMillan (חברת אחות של הירחון) ערך לפני כמה ימים. הכתבה מאד קצרה. היא משמשת מבוא לאוסף כתבות בירחון שעוסקות בשינויים שטכנולוגיות דיגיטאליות מביאות לחינוך. עם כל הכבוד לירחון המכובד הזה, הכתבות האלו אינן מחדשות הרבה (אם בכלל). כתבת המבוא מביאה את דבריו של בכיר ב-MacMillan שמבקש לחדד את הדמיון בין תעשיית המוסיקה והחינוך:
“Technology has not revolutionized education yet,” said Mike Berlin, director of strategic initiatives at Macmillan New Ventures (a sister company to Scientific American). “Investment and technology are in place, but we’re fighting 200 years of inertia, and nobody knows exactly how it’s going to play out.” The key, he added, was to try to avoid mistakes like those made by the music industry on its road to iTunes. “This is a Napster moment for education,” he said. “It’s a big opportunity and an existential threat.”
חשוב לשים לב שהמטפורה רומזת על האיום הקיומי שהחינוך ניצב מולו – טכנולוגיות דיגיטאליות עלולות לעשות לחינוך מה ש-Napster עשה לתעשיית המוסיקה. מדובר בטענה שהושמעה מספר פעמים בעבר, ואין בכתבה דוגמאות שמאמתות את קיומו של האיום על החינוך. אבל במקרה הזה "הוכחות" חשובות הרבה פחות מאשר המטפורה עצמה. השימוש במטפורה של "רגע של Napster" רומז על כך שהחינוך כפי שאנחנו מכירים אותו היום נמצא בסכנה, שמשהו גורלי ומאיים הולך לקרות לו.

ד'ארסי נורמן מגיב לכתבה ב-Scientific American במאמרון חדש בבלוג שלו. הוא מעיר הערה חשובה על השימוש במטפורה הזאת. נורמן מציין ש-Napster לא שיבש את "המוסיקה", אלא את המודל העסקי של ההפצה של מוסיקה מוקלטת. עבור נורמן ההבחנה הזאת משמעותית, מפני שיתכן מאד שהטכנולוגיות הדיגיטאליות הנפוצות של היום אכן משבשות את המודלים העסקיים הנפוצים של הפצת תכנים חינוכיים, אבל אין זה בהכרח שיבוש של "החינוך". לדעתו, בהתחשב בעובדה שתכנים חינוכיים רבים יקרים מאד, שיבוש הפצתם יכול להיחשב לברכה, אבל אין להסיק מהשיבוש הזה שהחינוך באופן כללי משתבש:
But these technologies aren’t disrupting education itself. That’s up to the teachers, students, and administrators. They’re the ones who need to figure out what to make of the transformative technologies and with having free (or nearly free) access to content and each other.
בעיני נורמן ההשוואה בין תעשיית המוסיקה לבין החינוך בעייתית. הוא מציין שכל מי שאיננו מוסיקאי פוגש את המוסיקה כצרכן. מההיבט הצרכני Napster אכן שיבש משהו במוסיקה (ובגדול!). אבל החינוך שונה:
Education is not just about granting access to content. If it was, then we’d close every school and just let people go to the library. Education is about the activities we do with each other in our various roles, to build/connect/try/experiment/explore/create/etc… – these are things that build on content, but content itself is not sufficient for education.
ההבחנה הזאת חשובה מאד – החינוך איננו רק גישה לתכנים. עם זאת, סביר להניח שהשימוש במטפורה של "רגע של Napster" היה רק כדי להראות שהחינוך עומד בפני שינוי בסדר גודל כמו השינוי שהתחולל בתעשיית הפצת המוסיקה. אבל בכוחן של המטפורות להשפיע על הדרך שבה אנחנו מבינים נושא, ולכן יש מידה לא קטנה של צדק בביקורת של נורמן. כאשר משווים בין תעשיית הפצת המוסיקה לבין החינוך, כדרך לטעון שהחינוך בשל לשיבוש, נוצרת תמונה צרה ומוטעית אודות החינוך. המטפורה מובילה אותנו להבין את החינוך כאילו הוא איננו יותר מאשר אמצעי להפצת ידיעות. זה אכן פן אחד של החינוך, אבל בוודאי לא הפן היחיד, או החשוב ביותר.

רבים היום סבורים שהפן הזה של החינוך זקוק לשיבוש, ורבים מאלה שחושבים כך עולים על גל השיבוש בתקווה להרוויח ממנו. גם אם זה איננו לרוחי, זה לגיטימי. אבל טוב שנורמן מזכיר לנו שכאשר מקשרים בין השיבוש בחינוך לבין השיבוש ש-Napster חולל במוסיקה, מדובר בסך הכל בשיבוש בדרכי ההפצה, ולא בדרכי הלמידה שנמצאות ביסוד כל חינוך אמיתי.

תוויות:

יום שלישי, 6 באוגוסט 2013 

"אין כאן ראש ואין כאן סוף"

לפני חודש ג'ורג' קורוס פרסם בבלוג שלו תמונה שהוא מצא בהודעת Twitter בחשבון של ביל פריטר. פריטר העלה את התמונה לחשבון ה-Flickr שלו, וכפי שהוא דיווח בבלוג שלו (במאמרון שהוא פרסם אחרי שקורוס כתב על התמונה) בחמישה הימים הראשונים אחרי העלאת התמונה היו לה מעל 4000 צפיות, ובערך 500 תגובות או retweets ב-Twitter. נכון לכתיבת המאמרון הזה יש ב-Flickr כבר מעל 10,000 צפיות. דרך חיפוש תמונות של גוגל מצאתי שהתמונה מופיעה בערך ב-300 דפי ווב – בבלוגים, בדפי פייסבוק, וגם במספר אתרים של גופים חינוכיים ממוסדים. (אגב, בחרתי להשתמש במילה "תמונה". פריטר עצמו קרא לה "image", וקורוס השתמש גם במילה הזאת וגם ב-"visual". בלוגר אחד כינה אותה "infographic", אם כי נדמה שבמקרה הזה זאת איננה מילה מתאימה. אם היה זה מוצר פיסי הייתי משתמש ב-"פלקט", אבל אינני יודע אם המילה הזאת מתייחסת גם לתוצר דיגיטאלי.)
אפשר להבין למה התמונה מעוררת התלהבות. היא מדגישה את העליונות של הפדגוגיה, וגם נותנת ביטוי לחשש שבעקבות המרדף אחרי הטכנולוגיה אנחנו עלולים לאבד את הפדגוגיה. אני מניח שאין מורה שלא יכריז שהפדגוגיה צריכה להוביל את הטכנולוגיה, אבל נדמה לי שבכל זאת מורים רבים חושדים שמורים אחרים הולכים שולל אחרי הטכנולוגיה. ספק אם הצפייה בתמונה יצרה רגע של הארה אצל מורים. היא לא גרמה להם להבין פתאום שעד עכשיו הם הלכו כעיוורים אחרי הטכנולוגיה ושעכשיו עליהם לשנות את דרכי העבודה שלהם. עבור אותם מורים שהעלו את התמונה, או קישרו אליה, הפעולות האלו היוו הצהרה שהם שייכים לקבוצה מסויימת, בעלת דעה מגובשת בנוגע למקום של הטכנולוגיה בחינוך. בהעברת התמונה הלאה האם כאילו טפחו לעצמם על השכם. יתכן שבכך הם גם אמרו לעצמו שהם לא כמו מורים אחרים שכן מעמידים את הטכנולוגיה לפני הפדגוגיה (אפילו אם בכלל לא ברור שהם בכלל מכירים מורים שעושים זאת). אגב – נדמה לי שההזדהות שמורים חשים כלפי התמונה נובעת במידה מסויימת מכך שהרשימות שבה מופיעות (לכאורה) ב-"כתב יד".

התמונה של פריטר היא בסך הכל גלגול נוסף של נושא שמלווה את התקשוב בחינוך מאז ומתמיד, נושא שאחד הביטויים הקלאסיים שלו היא השאלה שגבי סלומון שאל במאמר שהתפרסם בשנת 2000: "מי מכשכש במי?". מהבחינה הזאת, התמונה של פריטר היא עוד תזכורת, בשרשרת ארוכה של תזכורות, שהשימוש בכלי דיגיטאלי זה או אחר איננו המטרה, אלא האמצעי. פריטר מחדד את שתי האפשרויות – בצד אחד שליטה בכלים, ובצד שני למידה משמעותית שמתרחשת תוך כדי השימוש בכלים האלה. עם קביעה כזאת אפשר להתווכח?

למען האמת, כן. מתברר שהנושא קצת יותר מורכב מאשר פדגוגיה או טכנולוגיה, אם כי לעתים קרובות מדי אנחנו מתעקשים להציג אותו כאחת מול האחרת. הטכנולוגיה היא אמנם מערכת של כלים שמאפשרת לנו לבצע מגוון פעולות, אבל לכלים האלה השפעה עלינו; הם מכוונים את היכולת שלנו לפעול בדרכים מסויימות. בתחום הדיגיטאליות הוויקיפדיה היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לכך: מתברר שמיליוני אנשים מוכנים, ואפילו רוצים, לתרום למבצע להרחבת הדעת האנושית. אבל עד אשר היתה בידיהם טכנולוגיה שאיפשרה זאת הם לא יכלו. בצורה דומה, לפעמים הטכנולוגיה יוצרת בסיס שעליה ניתן להגשים תפיסה פדגוגית, תפיסה שמתגבשת תוך כדי השימוש בטכנולוגיה מסויימת. זה איננו מצב של אחד מוביל והאחר בא בעקבותיו, אלא שהיכולות הגלומות באחד ממנף את האחר למקומות שאליהם אחרת הוא לא היה מגיע.

גם זה איננו חדש במיוחד. אני מניח שרבים מהמורים שמכריזים "פדגוגיה לפני טכנולוגיה" מבינים שהדברים יותר מורכבים מזה. ולא פעם, הוויכוח מתנהל בינינו לבין עצמנו – אצל קורוס, למשל. ויל ריצ'רדסון כותב תגובה של שורה אחת למאמרון של קורוס שמכיל את התמונה של פריטר:
Yes. But don't forget, Technology is NOT just a tool.
ריצ'רדסון מקשר את המילים "הטכנולוגיה איננה רק כלי" למאמרון שקורוס עצמו כתב בנובמבר של 2011. שם אנחנו מגלים שקורוס טען:
I have struggled back and forth with the idea of whether technology is just a tool, or is it truly transformative. Yes, the way people use technology is important, but again, when used in a certain way, it transforms. I am certain I may be saying something that has been said by Neil Postman and others....
ובצורה דומה, מתברר שלפני חמש שנים פריטר, שכזכור בתמונה שהוא הכין מציין שהטכנולוגיה היא כלי ולא "תוצאה של למידה", דווקא ראה בטכנולוגיה משהו דומה לתוצאה. ננסי פלנגן, בתגובה למאמרון של פריטר, מביאה כמה משפטים שפריטר עצמו כתב בשנת 2008 (במסגרת דיון בכתובים ביניהם בבלוג של ה-Learning First Alliance). לפני חמש שנים פריטר כתב:
Digital tools are playing an increasingly important role in the work of successful individuals primarily because they make evaluating, inventing, creating and collaborating more efficient. Without a fluency in using technology to facilitate productive endeavors, students truly are unprepared for the future.
פלנגן איננה טוענת שפריטר דגל בהעמדת הטכנולוגיה לפני הפדגוגיה, אבל מדבריו אז מורגש שהוא רואה חשיבות רבה, אפילו מכרעת, בהקניית השימוש בכלים חדשים כערך בפני עצמו. בסיום דבריו מ-2008 למשל, פריטר כתב:
.... digital tools are playing an increasingly important role in the work of successful individuals primarily because they make evaluating, inventing, creating and collaborating more efficient. Without a fluency in using technology to facilitate productive endeavors, students truly are unprepared for the future.
דווקא אז, ב-2008, היתה זאת פלנגן שהזהירה משימת דגש גדול מדי על הטכנולוגיה כתוצאה של הלמידה. היא כתבה:
Training teachers to become fluent users of Web 2.0 and other technology tools will have an impact only if those teachers also experience a radical shift in their beliefs about the purposes of education, and a new focus on students as responsible for their own learning. Otherwise, learning how to use the tools will become the primary goal.
כל זה איננו בא על מנת לטעון שהתמונה של פריטר מטעה. דווקא ביסודו של דבר בהחלט אפשר, ואפילו רצוי, להסכים עם הנאמר בה. אבל מטבעם של סיסמאות לפשט נושאים מורכבים, וחשוב מאד שאנשי חינוך לא יתפתו לעשות זאת, במיוחד כאשר מדובר בקשר בין הפדגוגיה והטכנולוגיה.

תוויות: ,

יום ראשון, 4 באוגוסט 2013 

לא זאת כוונת המשורר הקונסטרוקציוניסטי

לפני שבוע קראתי ראיון עם מיטש רזניק באתר של ה-Hechinger Report, ארגון ללא מטרות רווח שמבקש לפתח עיתונאות רצינית ומעמיקה בתחום החינוך. בראיון רזניק נשאל על דעתו כלפי היכולת של המחשב להתאים את קצב ההוראה לקצב הלמידה של כל תלמיד. רזניק השיב שיכולים להיות יתרונות ליכולת ההתאמה הזאת, אבל הוא הוסיף:
I sometimes worry [that] it’s very easy for computers to give feedback these days. It’s seen as this great thing. Students are filling out answers to problem sets and exams. Right away it shows them if they’re right or wrong and they can get feedback right away, which can influence what they do next. Getting feedback is great. I’m all for feedback.

My concern, it’s only easy to give feedback on certain types of knowledge and certain types of activity. I think there’s a real risk, that we as a society, are going to end up giving too much privilege to the types of knowledge and the types of activity that are most easily evaluated and assessed computationally.
כצפוי, מצאתי את עצמי מהנהן בראש בהסכמה, שמח שאני מסכים עם דעתו של אחד הגיבורים של התקשוב החינוכי. בהמשך הראיון מצאתי את עצמי מסכים עוד יותר עם קטע נוסף. המראיינת שאלה את רזניק האם לדעתו רצוי להשתמש בנתונים שהמחשב אוסף כדי להשפיע על דרכי ההוראה. רזניק השיב, בוודאי עם קריצה לא כל כך קטנה:
Yes, we should take advantage of the data. But there are other ways of trying to get information as well. For example, if we want to understand how and what children learn, sitting down and talking to one of the students can also be very useful.
אכן, אם פשוט נהיה מוכנים להתיישב מול התלמידים שלנו ולדבר איתם, נוכל ללמוד הרבה על הלמידה שלהם. אבל על אף העובדה שזה נשמע כאסטרטגיה מאד פשוטה, משום מה רבים מקברניטי החינוך מעדיפים לאמץ דרך מורכבת יותר, דרך שמגייסת את הטכנולוגיה אפילו אם היא איננה נחוצה. יש כאן סגידה לטכנולוגיה בהיותה טכנולוגיה. אבל אפילו מעבר לסגידה, באה לביטוי כאן תפיסה חינוכית שלמרבה הצער היום נפוצה מאד – לא התלמיד, וגם לא המורה, יודעים מה טוב בשביל התלמיד. במקומם, מאגר המידע הענקי שמכיל מיליוני נתונים, ותוכנת האחזור שמסוגלת לנבור בנתונים האלה על מנת למצוא את התשובה, את הפתרון, לצרכי התלמיד, הם המומחים, הפוסקים, האולטימטיביים.

באותו היום שקראתי את הראיון עם רזניק קראתי מאמרון של אודרי ווטרס בו היא מדווחת על פגישה עם סימור פפרט. ווטרס כותבת שהיא מאד התרגשה לקראת הפגישה, ואפשר להבין אותה. פפרט הוא אחד החלוצים החשובים ביותר של התקשוב החינוכי, והקונסטרוקציוניזם שהוא הגה מהווה בסיס איתן לשימוש לימודי בתקשוב (הוא גם היה המנחה של הדוקטורט של רזניק). במבוא לדיווח שלה על הפגישה עם פפרט ווטרס מתארת כיצד האחיינים הצעירים שלה עבדו עם קופסה חדשה של Mindstorms של Lego. היא מדגישה שהיתה זאת חוויה לימודית קונסטרוציוניסטית קלאסית. היא מוסיפה שדווקא ביל גייטס, שהתרומות הכספיות הגדולות שלו בתחום החינוך הפכו אותו לבעל השפעה על כיוון התפתחות החינוך, בז לקונסטרוקציוניזם, וההערה הזאת מובילה אותה להשוואה בין התפיסה של פפרט לבין זאת של גייטס:
And it highlights too, I think, the huge gulf between those like Gates who have a vision of computers as simply efficient content delivery and assessment systems and those like Seymour who have a vision of computers as powerful discovery and learning machines. The former does things to children; the latter empowers them to do things -- to do things in the world, not just within a pre-defined curriculum.
אכן, הפער גדול. כזכור, פעמים רבות בעבר תיארתי את תחום התקשוב בחינוך כ-"קואליציה" המורכבת ממגוון גישות. ההבחנה הזאת של ווטרס מחדדת את הפער שקיים בין שתיים מהגישות האלו – בין גישה שמבקשת לנצל את התקשוב על מנת לקבוע מה התלמיד ילמד, לבין גישה שמבקשת לגייס את תקשוב כדי להעצים את היכולת של התלמיד לכוון את הלמידה של עצמו. יותר ויותר אני חושש שהפער הזה איננו ניתן לגישור.

החשש של רזניק (שבא לביטוי גם בדבריה של ווטרס) שקיומם של כלים שמאפשרים איסוף וניתוח נתונים הופכים כל נושא חינוכי לנושא שניתן לפתרון באמצעות ניתוח הנתונים הזכירה לי את מה שמכונה "חוק פטיש הזהב". ה-"חוק" הזה גורס (לפי תרגום של שיזף רפאלי שמצאתי): "כאשר יש בידיך פטיש מפתה להתייחס לכל דבר שאתה נתקל בו כאל מסמר". עבור קברניטי החינוך ברוב ארצות המערב איסוף וניתוח של נתונים משול לפטיש. עבורם ערכו ה-"חינוכי" של המחשב נמצא ביכולתו לתת להם המון משוב מאד מדויק. הם מאמצים את התקשוב לאיסוף נתונים רבים כדי "להעריך" את הלמידה של התלמיד (ואת ההוראה של המורה) ולקבוע את הדרך היעילה ביותר ללמד אותו. הם אינם שואלים אם הנתונים האלה באמת מספרים להם משהו חשוב על התלמיד או על הלמידה, והם מתעלמים מההערה של רזניק שאם הם היו מתיישבים מול התלמיד ומדברים איתו יש המון שהם יכלו ללמוד ממנו.

אבל נדמה לי ש-"חוק פטיש הזהב" איננו מתאר נכון את ההתייחסות של קברניטי החינוך לתקשוב היום. במטפורה של הפטיש הכלי מסוגל לבצע רק פעולה בסיסית אחת, ולכן כל בעיה נראית כמסמר. אבל מאפיין מרכזי של המחשב הוא שהוא איננו מגביל את המשתמש בו לסוג אחד של פעולה, אלא פותח אפשרויות שימוש רבות. ולכן, אני חושש שאנחנו עדים כאן לחוק שהוא ההפך מ-"חוק פטיש הזהב" – לא הכלי מכתיב ראייה צרה של אפשרויות השימוש, אלא הראייה הצרה היא אשר מצמצמת את אפשרויות השימוש של המחשב. אם לקובעי מדיניות החינוך היתה תפיסה חינוכית כמו זאת של רזניק ושל פפרט, השימוש בתקשוב בסביבות חינוכיות היה אחר.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates