יום שישי, 28 במרץ 2014 

עדיין תקף – 16 שנים מאוחר יותר

לפני שבוע, יחסית במקרה, נתקלתי בטקסט של הרצאה קלאסית של ניל פוסטמן משנת 1998. ה-"מקרה" היה כפול – להגיע אי-שם ברשת לטקסט שעותק ממנו כבר שמור בדיסק הקשיח שלי, אם כי כמעט נשכח, ולגלות שפוסטמן נשא את ההרצאה ב-28 למרץ. אמנם 16 שנים אינן מספר עגול, או יום שנה מהסוג שבדרך כלל זוכה לציון מיוחד, אבל סמיכות ה-"גילוי" לתאריך ההרצאה עוררה בי הרצון לפרסם את המאמרון הזה גם ב-28 למרץ. דבריו של פוסטמן הם תזכורת חשובה לכך שקצת ראייה היסטורית לא יכולה להזיק לתקשוב החינוכי.

בהרצאה שלו פוסטמן מונה חמישה "רעיונות" בנוגע לשינוי טכנולוגי. כל אחד מהם צריך, גם היום, לעורר אצלנו הרהור לגבי המקום שהטכנולוגיות שלנו תופסות בחיינו. לקראת סוף ההרצאה שלו פוסטמן מונה את כולם, יחד עם טיפת הרחבה:
And so, these are my five ideas about technological change. First, that we always pay a price for technology; the greater the technology, the greater the price. Second, that there are always winners and losers, and that the winners always try to persuade the losers that they are really winners. Third, that there is embedded in every great technology an epistemological, political or social prejudice. Sometimes that bias is greatly to our advantage. Sometimes it is not. The printing press annihilated the oral tradition; telegraphy annihilated space; television has humiliated the word; the computer, perhaps, will degrade community life. And so on. Fourth, technological change is not additive; it is ecological, which means, it changes everything and is, therefore, too important to be left entirely in the hands of Bill Gates. And fifth, technology tends to become mythic; that is, perceived as part of the natural order of things, and therefore tends to control more of our lives than is good for us.
אפשר להתווכח עם כל אחת מהנקודות האלו. פוסטמן אמנם בוחן את הקשרים, אולי אפילו את ההדדיות, בין התרבות לבין הטכנולוגיות שהיא מאמצת, אבל יש מידה לא קטנה של דטרמיניזם טכנולוגי בתפיסה שלו. היום נהוג יותר לבחון כיצד טכנולוגיה כלשהי ממלאת תפקידים שונים בתרבויות שונות, ופחות לטעון שיש לה תכונות אינהרנטיות. אין חד-סטריות בדרך שבה הטכנולוגיה משפיעה עלינו, וההדדיות איננה נקבעת מראש אלא פתוחה להשפעות של ביטויים תרבותיים שונים. עם זאת, יש הרבה שאנחנו עדיין יכולים ללמוד מפוסטמן – במיוחד בטענה שלכל טכנולוגיה יש מחיר, ובקביעה שכאשר טכנולוגיה מסויימת נעשית רווחת בחברה, לא כולם מרוויחים, אלא שיש גם מי שמפסיד.

זאת אשליה מסוכנת לחשוב אחרת, אבל רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך בכל זאת עושים זאת. משום מה אנחנו הולכים שבי אחרי כל המצאה טכנולוגית חשדה שענקים טכנולוגיים, או חברות הזנק, מבטיחים לנו תביא ישועה לחינוך, מבלי לשאול אם ה-"חינוך" שאליו הם מתכוונים הוא אותו "חינוך" שאליו מתכוונים האנשים שבאמת עוסקים בתחום. הנטייה לאמץ את ההבטחות האלו היא דווקא דוגמה להענקת מעמד של מיתוס לטכנולוגיה שפוסטמן מציין, ואולי מיותר להוסיף שלעתים קרובות מדי המעמד שהטכנולוגיה זוכה לו מעוור אותנו לעובדה שדווקא החינוך לפעמים נמנה בין המפסידים.

ואולי חשוב ביותר, פוסטמן מדגיש שעלינו להבין את ההשפעות של טכנולוגיות מהעבר על התרבות כדי שנוכל לשמור על עין ביקורתית כלפי הטכנולוגיות של היום:
One might say, then, that a sophisticated perspective on technological change includes one’s being skeptical of Utopian and Messianic visions drawn by those who have no sense of history or of the precarious balances on which culture depends. In fact, if it were up to me, I would forbid anyone from talking about the new information technologies unless the person can demonstrate that he or she knows something about the social and psychic effects of the alphabet, the mechanical clock, the printing press, and telegraphy. In other words, knows something about the costs of great technologies.
המסר הזה של פוסטמן, 16 שנים אחרי שהוא נשא את הרצאתו, עדיין חשוב ומשמעותי כפי שהיה, ואולי אפילו עוד יותר.

תוויות:

יום שלישי, 25 במרץ 2014 

כיצד מכשירים את הסטודנט של היום לעולם של מחר

הכנת הדור הצעיר לחברה הבוגרת – אם לחברה כפי שהבוגרים הנוכחים מעצבים אותה, ואם לחברה עתידית שקווי המתאר שלה עדיין לא ברורים – היא אחת המטרות המוצהרות של כל מערכת חינוך. נוהגים לטעון שאחת הסיבות המרכזיות לשילוב טכנולוגיות חדישות לתוך מערכת החינוך היא העובדה שהתלמידים של היום יצטרכו להשתמש בטכנולוגיות האלו בעבודות העתידיות שלהם. כפי שאנשי ה-Partnership for 21st Century Skills, בדף על כישורי חיים וקריירה באתר שלהם, ביטאו את זה:
Today’s life and work environments require far more than thinking skills and content knowledge. The ability to navigate the complex life and work environments in the globally competitive information age requires students to pay rigorous attention to developing adequate life and career skills.
כאשר הדברים מוצגים כך, ספק שרבים יתווכחו עם הצורך בטכנולוגיות חדישות בכיתה. הבעיות מתחילות כאשר מנסים לתרגם את הצורך הזה לתכנים, ולדרכי למידה, של ממש. בשלב הזה מתעוררת לא מעט אי-הסכמה. קבוצה לא קטנה של אנשי חינוך, למשל, משמיעים ביקורת די חריפה כלפי השימוש במערכות לניהול הלמידה (LMS) מפני שבעיניהם המערכות האלו מנציחות ניהול מלמעלה ומכתיבות דרך אחידה ללמוד. הם טוענים שצרכי השוק של מחר דורשים יכולת התארגנות אישית, ולא ניהול מלמעלה של הלמידה. לכן המערכות האלו אינן תואמות את הצרכים של התלמידים שייצאו לשוק העבודה בסיום לימודיהם. עד לפני לא הרבה זמן בריאן לם, בלוגר חינוכי קנדי, היה בין הדוגלים בגישה הזאת. הוא כותב:
We live in an era where it is widely believed that we face an epochal challenge to guide our students into an information age of immense complexity, promise, and peril. We expect our students to spend countless hours working on computers. Yet we push their hands-on online engagement into a virtual environment that does nothing to equip them with practical and transferable web skills. Nor are they engaging the world-wide web in a spirit of critical inquiry. They are in a system, they are being managed.
דיווח של עיתונאית שעבדה כפועלת במחסן ענק שמספק סחורות לחברות שמוכרות דרך האינטרנט (כמו (Amazon.com גרם ללם להרהר אם אולי הוא טעה. הוא כותב:
I recently heard a short episode of the science podcast Radiolab entitled Brown Box. In it, reporter Mac McLelland goes to work at Amalgamated Product Giant Shipping Worldwide Inc. one of the mega-warehouses that feed internet retailing. If you are wondering what a fully-rendered data-driven workplace looks like, these people have made remarkable progress in that direction.
הדיווח עצמו מצמרר שיער. מדובר בעבודה מפרכת שדורשת עמידה על הרגליים במשך כל שעות היום, כאשר צריכים למצוא סחורות ולהעביר אותן לאריזה תוך זמן קצר ומוקצב. זאת ועוד: כל שלבי העבודה מתוזמרות כדי לנצל כל רגע – הרבה מעבר למה שפעם ראו כניהול המדעי של פרדריק וינסלאו טיילור. לם כותב שההאזנה לדיווח עוררה אצלו התובנה שמערכות LMS עשויות, דווקא, להוות הכנה נאותה של הדור הצעיר לעולם העבודה של מחר (ואפילו לזה של היום). ה-LMS מכין את התלמיד טוב יותר מאשר מערכות פתוחות שמעצימות את הלומד ומפתחות אצלו עצמאות וחשיבה ביקורתית:
At some point, listening to this episode, I realized I had my perspective aligned completely wrong. Here I was thinking that by confining teaching and learning within a managed and artificial space, we were neglecting to provide an opportunity to develop the skills and critical thinking needed to thrive in an increasingly digitized world.

What I realize now is that by directing our students to adapt to a world in which they can exercise no control over their environment, where every click and eyeball twitch is monitored and analyzed by inscrutable algorithms, we are in fact preparing them for the real world of work (and society) that they will be living in. The Learning Management System is in fact a near-perfect training ground for the life that awaits them.
ההרהור של לם באמת מדאיג, אפילו מדכא, מאד. סביר להניח שלא כל משרות העבודה שיעמדו לרשות התלמידים של היום יהיו כמו אלה המתוארות בדיווח שעליו הוא כותב. עם זאת, רצוי לזכור שבעתיד הלא רחוק סיעוד לזקנים והגשת מזון מהיר יהיו בין המשרות שיזדקקו למספר העובדים הגדול ביותר.

תוויות: ,

יום ראשון, 23 במרץ 2014 

שתי גישות לתקשוב

המחשב והאינטרנט נעשו, כבר מזמן, לשכיחים בחיינו. וככל שזה קרה, כך הם גם הפכו למובנים מאליהם ככלי הוראה ולמידה במערכות חינוך. מדובר בתהליך צפוי והגיוני. אפילו מי שטוען שהכלים האלה אינם מעצימים את הלמידה (או את הציונים, או את התוצאות במבחנים למיניהם) איננו פוסל את השימוש בהם, אלא רק שואל אם עלותם הגבוהה מצדיקה את השימוש הזה. היום ברור לכולם שהכלים האלה ימצאו את דרכם לתוך החינוך, והשאלה איננה "האם?", אלא "באיזה אופן?". מסמך שהתפרסם לפני שבוע עורר את התקווה שיש מי שמתייחס (וברצינות!) לשאלה השנייה הזאת.

דרך סטיבן דאונס נחשפתי למסמך מעניין – מניפסט בנושא "Serious eLearning". על פניו, זה נשמע כמשהו די מבטיח, אם כי ספק אם מישהו יצהיר שהוא עוסק, למשל, בלמידה מתוקשבת מן השרוול, מה שאפשר אולי לכנות "non-serious eLearning". בפתח המסמך כותביו מצהירים שעל אף ההבטחה הגדולה של ה-eLearning, נכון להיום ההבטחה הזאת איננה מתממשת. לכן, הם כותבים:
we have concluded that in order to elevate elearning to the height of its promise, we need to begin with a personal commitment to a new set of standards.
בהמשך הם מונים 22 עקרונות שלדעתם יכולים לכוון את העוסקים ב-elearning להישגים הרצויים. בין אלה נמצאים הערכה מתמדת של הלמידה, הצורך בניצול יעיל של זמן הלמידה, ועוד. דאונס איננו שולל את העקרונות האלה, אבל הוא מעיר לגביהם הערה חשובה מאד:
If I were writing a manifesto it would be more about making my profession unnecessary, so that people wouldn't need specially designed materials in order to learn, but rather, could forge learning out of raw materials for themselves.
על אף העובדה שאני מסכים מאד עם הביקורת הזאת, נדמה לי שיש בה פריצה לתוך דלת פתוחה. כותבי המניפסט הם דמויות מוכרות ומוערכות בתחום הלמידה המתוקשבת, אבל תחום עיסוקם איננו eLearning אלא eTraining, ובין שני אלה יש פער, אפילו תהום, גדול. קטע מתוך מאמר של קלרק קווין, אחד מכותבי המניפסט, משנת 2010 ממחיש זאת, ומבליט את ההבדל בין השניים:
But in business, our goals are not learning, our goals are improving performance. And courses, particularly the “event” model for courses, are one of the worst ways to go about achieving learning for performance!
לאור זה, אין לי סיבה לבוא בביקורת כלפי המניפסט – הוא הרי עוסק בתחום שאולי משיק ללמידה כפי שאני תופס אותה, אבל הנחות היסוד שלו שונות מאד משלי. ובכל זאת, יש בעיה: למרבה הצער, היום יותר ויותר הלמידה הבית ספרית מאמצת את השיטות שפותחו עבור ה-eTraining, ואת הנחות היסוד שלו. אם המטרה היא יעילות, סביר להניח שהשיטות האלו, והעקרונות שעליהם השיטות מבוססות, תקפים. וכאשר לא מבחינים בין ה-training לבין ה-learning, קל, ואולי אפילו כדאי, לשלב את שיטות ה-training לתוך ה-learning.

אני נוטה לחשוב שזה מה שקורה כאשר מערכות חינוך תופסות את התקשוב בעיקר כאמצעי לייעל את תהליכי הלמידה. כמעט באופן בלתי-נמנע אימוץ התקשוב כאמצעי למדידת הישגים ותוצאות מטשטש את הגבול בין ה-training לבין ה-learning – גבול שפעם היה מאד ברור. זאת ועוד: נדמה לי שהשתלטות התפיסה הזאת נובעת מראייה מוטעית בנוגע לתפקיד שהדיגיטאליות יכולה וצריכה למלא בלמידה.

במאמרון קצר מלפני שבוע טים סטאמר מצטט מכתבה שכוּונה דווקא לעולם העסקים (פחות או יותר אותו קהל שאליו אנשי המניפסט מכוונים את דבריהם). סטאמר מצטט ממאמרון של פול בואג:
I strongly believe that describing digital as a tool diminishes its profound impact on the world we live in. Digital has transformed society, government, culture, business, media and more. Barely an aspect of our lives has not been touched in some way.

Therefore, when I write about forming a digital strategy, I am not referring to a strategy for using a tool. I am talking about forming a strategy to adapt to the fundamental changes that digital has brought upon society.
בואג טוען שיש צורך להתייחס לתקשוב, לדיגיטאליות, לא ככלי או כאמצעי, אלא כתופעה תרבותית. לדיגיטאליות השפעה משמעותית על כיצד אנחנו לומדים, על מה חשוב ללמוד, על המקום של הידע בחיים שלנו. אין לראות בה אוסף של אמצעים שיש לשלב לתוך מערכות החינוך, אלא כאבן יסוד של מציאות חדשה, מציאות שמכתיבה התייחסות אחרת לידיעה וללמידה. סטאמר מוסיף:
Too many educators still discuss “digital” as a nice-to-have add-on, grafted onto what we’re already doing (as in “digital” learning, for example), rather than adapting the tools to fundamentally change what we do. (הקישור מוביל למאמרון אחר של סטאמר שמאד כדאי לקרוא.)
יתכן שבעולם ה-eTraining, אם "רציני" או "סתמי", די בשימוש יעיל בכלים התקשוביים שפותחו בדור האחרון. המטרה, הרי, די ברורה – הכשרה מהירה של עובדים שמסוגלים לבצע את עבודתם בצורה המיטבית, כפי שזאת הוגדרה על ידי המעסיקים. לפי התפיסה הזאת, ניצול אופטימאלי של הזמן והאמצעים שהוקצו להכשרת העובדים הגיוני ורצוי. אין בכך שום פסול. אבל אני מקווה שזאת איננה המטרה של מערכות החינוך כלפי תלמידיהן.

תוויות:

יום שני, 17 במרץ 2014 

עוד הדרך ארוכה

כנס SXSWedu מחשיב את עצמו ככנס שבחזית היזמות בטכנולוגיה החינוכית. דבר זה מורגש בפיסקת הפתיחה של דף האודות של אתר הכנס:
Education’s most energetic and innovative leaders from all backgrounds of the learning landscape including teachers, administrators, university professors, business and policy leaders converge each March at the SXSWedu Conference & Festival. The four-day event is a platform for the growing SXSWedu community to connect, collaborate, create and change how we teach and learn.
מורים ומרצים אמנם מוזכרים במשפטים האלה, אבל הרושם הכללי שמתקבל מהסקירות על הנעשה בכנס שהגיעו אלי איננו של "קהילה" שנבנית. במקום זה, הכנס היווה הזדמנות של חברות הזנק למכור את מרכולתן ולהסביר כיצד הן מתכוונות לחולל מהפכה בחינוך. לו קיבלתי הזמנה להשתתף אני בוודאי הייתי עושה זאת – ההזדמנות לקשור קשרים עם אנשים "חשובים", וגם הדיווחים על המסיבות שם, בהחלט מעוררים תאבון. אבל אני חייב להודות שיותר מאשר לעורר תאבון, הדיווחים על הנעשה שם מעוררים בי מנה גדושה של ציניות. נדמה לי שזאת הסיבה שעל אף העובדה שהתחלתי לכתוב את המאמרון הזה לפני שבוע, ראיתי לנכון לחכות זמן מה, בתקווה שאזכה לצפות במקור שאת הביקורת עליו אני מדווח כאן, ואולי בעקבות זה לשנות את דעתי.

נולן בושנל (Nolan Bushnell) היה המרצה באחד המושבים המיוחדים של הכנס. בושנל הוא דמות מכובדות בעולם התקשוב: הוא ייסד את חברת Atari ומילא תפקיד מרכזי בפיתוח המשחק Pong שהפך ללהיט גדול והוביל לפיתוח המהיר של תחום משחקי הווידיאו. בושנל גם נחשב בתחום היזמות: הוא ייסד את רשת המסעדות הראשונה שהכילה גם משחקים ופעילויות לילדים. אינני מטיל ספק ביכולות היזמיות שלו, אבל אני בכל זאת שואל אם ההצלחות שלו במסעדנות ובמשחקי וידיאו עושות אותו למבין גדול בחינוך. האם אלו מצדיקות את הזמנתו כמרצה במושב מיוחד בכנס SXSWedu? התשובה היא שלא על ההישגים האלה בלבד הוא הוזמן. היום בושנל מייסד ומנהל חברה חדשה בשם BrainRush. באתר החברה אנחנו לומדים שהחברה מקדמת את הלמידה באמצעות משחקים. ולא מדובר במשחקים סתם, אלא במשחקים המבוססים על מה שהחברה מכנה "Brain Science":
Inside every BrainRush, our Adaptive Practice™ technology applies the science of learning to your gameplay. Each game engages your brain in rapid-fire practice that adapts to your exact needs, so learning is maximized during every second of play.
אינני מטיל ספק בכך שיש רקע תאורטי-מדעי למה שהחברה מבקשת לעשות, אבל מההתנסות הקצרה שלי עם מספר משחקים שנמצאים באתר החברה התרשמתי שמדובר בכרטיסיות תרגול. סביר להניח שמאחורי הקלעים יש אופטימיזציה "מדעית" שמשביחה את הכרטיסים, אבל אולי החברה הצליחה להסתיר אותה. כך או כך, עם המוניטין של מיישם מדעי ביוזמה לימודית, בושנל ראוי לשאת הרצאה במושב מיוחד ב-SXSWedu.

אודרי ווטרס דיווחה על ההרצאה של בושנל בזמן אמת בחשבון ה-Twitter שלה, והיא העלתה את מכלול ה-tweets האלה ל-Storify. מלכתחילה ציפיתי שאזדהה עם הביקורת של ווטרס שכבר עם תחילת ההרצאה חשפה את ההתייחסות שלה:
Next up: I'll be live-tweeting Nolan Bushnell's #SXSWedu talk on "Education and Gaming"... unless my brain explodes or I run out screaming
וזאת הסיבה שרציתי לצפות בעצמי בהרצאה של בושנל. זמן קצר אחרי ההרצאה סטרון בעל תשע הדקות הראשונות שלה עלו לרשת, וקיוויתי שההרצאה במלואה גם תעלה. אבל שבוע עבר ונדמה לי שזה לא הולך לקרות. לכן אני מביא חלקים מההרצאה דרך העיניים של ווטרס – ואני מודה שהנטייה שלי היא להזדהות עם דבריה (ההאשטאגים שווטרס מוסיפה לציטוטים מסגירים את דעתה על דברי בושנל).

ווטרס מדווחת שבושנל באמת מתבסס על תחזית מדעית:
"In 5 years learning will be 10 times faster" -- Nolan Bushnell #sxswedu #taylorism
וגם:
"What is the best breakfast for a student? Maybe it's a protein mix. I believe we'll know the answer in 2 years" - Nolan Bushnell #sxswedu
אבל אם כבר מגזימים, למה, בשם המדע כמובן, להסתפק בתחזיות? בושנל מכריז:
"Students today have different brains" - Nolan Bushnell #fuckyeahscience #sxswedu
ויש גם תיאוריית למידה:
"Learning should be active with extreme time pressure" - Nolan Bushnell #WTF #makingshitup #sxswedu
בשלב הזה מוצדק לשאול אם כל מטרת המאמרון הזה היא בסך הכל לעשות קצת צחוק (לא שיש משהו פסול בקצת הומור מידי פעם). אבל לא על הצחוק לבדו המאמרון הזה. למרבה הצער, נדמה לי שדבריו של בושנל ממחישים בצורה מדאיגה את ההתייחסות של יזמים רבים בתחום התקשוב החינוכי. בלבוש של הצהרות מדעיות (על תפקוד המוח, לא פחות!) אנחנו זוכים לאוסף של אמירות סרק שהקשר שלהן ללמידה של ממש קלוש. הבעיה היא שהדברים האלה נאמרים בהרצאה במושב מיוחד של כנס שמתיימר להיות בחזית הפיתוח של התקשוב החינוכי. אם הם אכן משקפים את עומק ההבנה החינוכית של האוכלוסייה הזאת, אנחנו עדיין רחוקים מאד מהשפעה חיובית של התקשוב על הלמידה.

תוויות: ,

יום שישי, 7 במרץ 2014 

של מי המידע הזה?

לאחרונה מספר מרצים וסטודנטים במכללה שבה אני עובד נתקלו בבעיה – הם גילו שאין גישה לחומרי הלמידה בקורסים בסביבת ה-Moodle של המכללה שעברו יותר משנתיים מאז שהסתיימו. יתכן ומדובר בתקלה טכנית שתתוקן בקרוב, אבל אנשי הסיוע הטכני אינם מזדרזים לטפל בה, ובמקום זה הם שואלים למה החומרים הישנים האלה נחוצים בכלל.

אפשר להשיב לשאלה הזאת עם מגוון סיבות. המרצים שהעלו חומרים לאתרי הקורסים שלהם, למשל, מעצבים את הקורסים הנוכחיים שלהם, והם מעוניינים לראות מה הם עשו בעבר. (יש גם, כמובן, מרצים שפשוט רוצים לייבא את הקורסים הישנים במלואם, מבלי שהם יעברו עריכה או עדכון.) לעומת המרצים, סטודנטים רוצים לעבור על דברים שהם למדו בקורסים קודמים – אולי כדי להתכונן למבחן, אולי להשתמש בחומרים שנמצאים בביבליוגרפיה, ומסיבות אפשריות נוספות. ויתכן מאד שהם רוצים למצוא עבודות שהם העלו למרצים, או דברים שהם כתבו בפורומים. במכללה אנחנו מעודדים את השימוש בבסיסי נתונים ב-Moodle כך שמאגרי מידע של חומרים מעניינים נבנים ונגישים לכלל הסטודנטים בקורס. הגיוני שסטודנטים ייזכרו בחומרים שהופיעו במאגרים האלה וירצו להגיע אליהם. אין מי שמערער עם כך שהמכללה צריכה להתמודד עם עלות האחסון, אבל עד היום היא ראתה לנכון לאפשר למרצים גישה מלאה לקורסים הישנים שלהם, ולאפשר לסטודנטים גישה לקורסים עד שלוש שנים אחרי סיום הלימודים.

סוגיה דומה לבעיה הזאת עלתה לפני שבוע בבלוג של דיוויד ג'ונס, מרצה בבית ספר לחינוך באוניברסיטה באוסטרליה. ג'ונס כותב שבאוניברסיטה שבה הוא למד לתעודת הוראה הוא, ושאר הסטודנטים, חויבו לבנות פורטפוליו דיגיטאלי (על בסיס Mahara). החובה הזאת נבעה מכך שהאוניברסיטה רצתה שהפורטפוליו ישמש כרטיס ביקור עבור בוגריה כאשר אלה יחפשו משרות עבודה בבתי ספר. הסבר זה נפוץ בספרות על השימוש בפורטפוליו, ויש לציין שיש בו מידה גדולה של הגיון.

אבל לפני קצת זמן, כאשר ג'ונס ביקש לעיין בפורטפוליו שלו, הוא גילה שאין לו גישה אליו. הוא חיפש אותו במקום שבו אוחסן בעבר ומצא שהוא איננו. האוניברסיטה שלו כנראה הפסיקה לשמור אותו בשרתים שלה. כולנו, כמובן, מכירים מצבים שבהם אתרים יורדים מהרשת. לא פעם אנחנו מגלים שדפים שאנחנו רוצים לעיין בהם שוב נעלמו. לטוב או לרע, זה כנראה חלק אינטגראלי ממציאות הווב. אבל האוניברסיטה שבה ג'ונס למד עודדה את הסטודנטים שלה לנהל פורטפוליו. היא ראתה בעריכת פורטפוליו ערך. דווקא ערך מהסוג הזה לא מתבטל כאשר סטודנט מסיים את לימודיו. להיפך, מפני שמדובר בפורטפוליו שמשקף את הישגי הסטודנט, אחרי סיום הלימודים הערך שלו גדל. זאת הסיבה המרכזית שבגללה נטישת הפורטפוליו בעייתית. וכמו שג'ונס מציין, היה אפשר לצפות שהסטודנטים לפחות יקבלו הודעה על כך שהחומרים שלהם כבר אינם נשמרים, ויינתן להם זמן להעתיק ולשמור את מה שהם רוצים. ג'ונס כותב:
If institutions provide an institutional eportfolio system, doesn’t this imply a larger burden of support? Moving beyond the forget about the student once they graduate approach to maintaining a life-long relationship? I’m sure I read something like that in some marketing spiel.
אני נוטה לחשוב ששני המקרים שתיארתי כאן אינם יוצאי דופן. בעידן שבו הזרם של פייסבוק עובר במהירות בזק, ומה שאיננו חדש כבר נשכח, כמעט אנכרוניסטי לצפות שהקבצים הישנים שלנו עוד נשמרים (או לפחות נשמרים על ידי מישהו אחר מאשר ה-NSA האמריקאי). בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה מודעים למציאות הזאת, ולכן הם אינם חוששים שיותר מקומץ מרצים או בוגרים יבקשו להגיע לחומרים ישנים. יתכן שמספר האנשים שישימו לב, או יתלוננו, מספיק קטן כך שקל יותר להתמודד איתם מאשר לדאוג לשמירת הקבצים. זאת ועוד: אנחנו טובעים בכמויות אדירות של מידע – האם זה באמת מפריע שחלק מכל המידע הזה הולך לאיבוד? כדאי גם לזכור שלעתים קרובות הקבצים שאנחנו שומרים הם רק טיוטות, ציוני דרך בתהליך של גיבוש המחשבה. מעטים מאיתנו שומרים כל פיסת נייר שעליה שרבטנו, ואין טעם להתרגש אם השרבוטים הדיגיטאליים שלנו נעלמים.

אבל בכל זאת יש משהו מאד בעייתי בהתייחסות של "למה שיהיה לכם צורך בקבצים ישנים?" מהסוג הזה על ידי מוסדות להשכלה גבוהה. הלמידה לאורך כל החיים הפכה לסיסמה בחברה כולה. ביטול הגישה לחומרי למידה – אם החומרים שסטודנטים יצרו ושמרו בפורטפוליו על גבי השרתים של המוסדות בהם הם למדו, או אם חומרי למידה שבאמצעותם למדנו כאשר היינו רשומים כסטודנטים – פוגע בעקרון החשוב הזה. מוסדות שאינם שומרים על המידע שהופקד אצלם – אם של אנשי סגל ואם של סטודנטים – מעבירים מסר שסותר את המטרה שלשמה הם קיימים.

תוויות: ,

יום שלישי, 4 במרץ 2014 

אני אינני היחיד שמתלונן

לפני כשבועיים ליסה ליין הביעה תחושה שבוודאי משותפת לרבים אחרים שעוסקים בתקשוב בחינוך, אם כי לא רבים מרבים להשמיע אותה. היא כתבה שלא לפני הרבה הזמן היה נהוג לחשוב שהווב הוא מרחב המציע הרפתקה חינוכית מרתקת, אבל משהו השתנה:
But in the last few years, the web has gone stagnant. Certain models of development, and certain tools, have become dominant, and online teaching has become far less exciting.
אכזבה מהתקשוב החינוכי איננו דבר חדש. רבים מביעים אותה, אם כי לא פעם היא נשמעת מפיהם של אלה שרואים בהשקעה בתקשוב בזבוז אדיר. זה איננו המצב אצל ליין. כבר שנים היא בוחנת כלים דיגיטאליים בהוראה שלה, ומעודדת את הסטודנטים שלה להשתמש בכלים האלה כדי להעצים את הלמידה שלהם. האכזבה שלה נובעת מהציפיה שהדיגיטאליות תאפשר למידה אחרת, שהיא תפעל כראש חץ לשינוי בתהליכי הוראה ולמידה. ודווקא מפני שליין פועלת שנים רבות לחולל את השינוי הזה, חשוב לשים לב לאכזבה שלה.

ליין מונה שבע סיבות שתורמות לתחושה הנוכחית שלה. כמה מהסיבות שלה די צפויות – מסחור החינוך, למשל, והעובדה שהרשת היום איננה הסביבה הפתוחה והמזמינה שפעם הכרנו. אבל כמה מהסיבות שלה קצת פחות צפויות. היא מודה, למשל, שהיתה מידה לא קטנה של צדק בטענות של מורים שחששו להשקיע מאמצים בבניית חומרי למידה באמצעות כלים חינמיים. היא מוסיפה שהן מבחינה טכנולוגית, והן מבחינה פדגוגית, אין חדש תחת השמש, ושהכלים החדשים שאנחנו פוגשים אינם מעוררים תאבון להתנסות בהם.

שתי נקודות של ליין נראות לי חשובות במיוחד. היא טוענת שההוראה המקוונת התמסדה בכיוון הלא רצוי, וכמו-כן, גם תחום התקשוב בחינוך התמקצע בכיוון הלא רצוי. היא טוענת שההוראה המקוונת נשלטת על ידי ה-LMS שמכתיב מבנה קבוע של קורסים, וכתוצאה מכך נעשית שטנצית למדי - כל קורס מקוון נראה כמו כל קורס אחר. באותו הזמן, על אף העובדה שלהתמקצעות בתחום הטכנולוגיה החינוכית היבטים חיוביים, היא גורמת לכך שמורים מן השורה חשים שאין להם הכלים או הידע לפעול באופן עצמאי בצורה מוצלחת בסביבה הדיגיטאלית. על ההתמקצעות הזאת ליין כותבת:
The entire process promotes the idea that ed tech is too complex for ordinary faculty, promoting dependence and lack of agency.
לפני מספר ימים ג'ים גרוּם (שלדבריו הגעתי דרך ד'ארסי נורמן) הביע אכזבה דומה, אפילו גדולה יותר. גרוּם מציין שבימיו הראשונים של הווב ההשכלה הגבוהה פעלה באופן יצירתי והיתה בחזית הפיתוח של שימושים מעניינים. אבל אי-שם בדרך היעילות הפכה למטרה המרכזית, והיצירתיות דעכה:
Oh, how far we have fallen! Just two decades later the LMS, not the web, has become where universities do most of their web-related work with students. University websites are little more than glorified admissions brochures. In a depressing twist of fate, higher ed has outsourced the most astounding innovation in communications history that was born on its campuses. Through a process that started in earnest during the late 1990s—roughly at the same time the dot.com market boom—universities moved to a market-driven corporate IT logic. Digital communications were understood as services, and the open web got lumped with email, intranets, and the LMS as a business application. Somewhere during this time the internet was confused with efficiency and the web was mistaken for an interactive fact sheet.
אולי אין כאן אלא התרפקות על העבר. המציאות האינטרנטית שהכרנו לפני 20 שנה איננה המציאות האינטרנטית של היום. אין מה לעשות – הפתיחות והנכונות להתנסות שרווחו אז כנראה לא יחזרו. מי שטוען שההשכלה היא עסק בוודאי צודק. במידה מסויימת אפשר לראות בדבריהם של ליין ושל גרוּם הכרה בכך שהם הפסידו במערכה. די ברור שהדרך שבה הרשת באה לידי ביטוי בחינוך היום איננה הדרך שעליה הם חלמו. אם כך, אולי עדיף פשוט ליישר קו עם המציאות הנוכחית. יתכן. אבל בכל זאת כאשר ליין וגרוּם מתארים את מה שיכול היה להיות, הם עוזרים לנו לשמור על הניצוץ של מציאות אחרת. גם אם המצב רחוק מלהיות מעודד, אין כאן רק כלבים שנובחים מול השיירה. יש גם תזכורת היסטורית שיכולה לעורר תקווה לעתיד.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates