יום ראשון, 27 ביולי 2014 

האם ה-PLE כבר נחלת העבר?

בדיקה מהירה מראה שעברו יותר משנתיים מאז שכתבתי כאן על "סביבות אישיות ללמידה" – Personal Learning Environments, או בראשי תיבות PLE. רוב ההתייחסויות שלי לרעיון ה-PLE היו בשנים המוקדמות של הבלוג הזה, ודווקא בהתייחסות האחרונה שלי כאן הבאתי את תחושת התסכול של ליסה ליין שנבעה מכך שחלק ניכר מהסביבה האישית שלה ניזון מציוצי Twitter, ובאמצעות Twitter היא בסך הכל מקבלת קישורים ללא התייחסות לעומק על כדאיות הקישורים שמגיעים אליה. לאור זה, יתכן מאד שרעיון שבזמנו נראה כמרכיב חשוב מאד של סביבת הלמידה הדיגיטאלית כבר הפך לפאסה. אחרים גם חשים כך. מרטין וולר, במאמרון חדש מהשבוע, שואל כבר בכותרת המאמרון:
רעיון ה-PLE די פשוט, אבל אין זה אומר שקל להגדיר בדיוק מהו. בדרך כלל נהוג להתייחס אליו כאוסף הכלים הדיגיטאליים שבאמצעותם הלומד מרכז לעצמו את כלל פריטי המידע הרלוונטיים לו שהוא פוגש. לכן כלי לריכוז סימניות ואחזורם הוא חלק מה-PLE, וכמו-כן גם רשימת האנשים שאחריהם אנחנו עוקבים, או איתם אנחנו בקשר, ב-Twitter. אם הלומד נעזר בסרטונים, חשבון ה-YouTube וניהולו נעשה לחלק חשוב של ה-PLE. יש, כמובן, המון כלים אחרים שעומדים לרשות הלומד, אבל וולר מציין שבשנים האחרונות מספר כלים הפכו למקובלים ביותר, ודחקו רבים אחרים הצידה. כך יוצא שההיבט ה-"אישי" של ה-PLE נחלש – שלי נראה דומה מאד לשלך, ולכן אין הרבה טעם להדגיש את האישי. בנוסף, עם השנים הכלים שזוהו כחלק מה-PLE שולבו לתוך כלי ה-LMS שבשימוש ברוב מוסדות הלימוד, ולכן בעצם אין ללומד היחיד צורך לבנות או להרכיב לעצמו סביבה.

הנקודות האלו די משכנעות, אבל לטעמי הן מפספסות את העיקר, עיקר שמארק ג'ונסון, בדיווח שלו על הרצאה של סטיבן דאונס בלונדון לפני שבועיים, מזהה. גם ג'ונסון חש שיש נסיגה מה-PLE אבל הוא זוקף את הנסיגה הזאת לציפייה לא מציאותית – שהלומדים באמת יבנו סביבות אישיות משלהם. התקווה שליוותה את התנופה הראשונית של בניית סביבות אישיות ללמידה – שהלומדים יבנו לעצמם סביבות ללמידה שלהם – היתה קשורה לציפייה רחבה יותר – שהלומדים ירצו לקבל פיקוד על הלמידה של עצמם. מתברר שזה לא קרה:
At a fundamental educational level, the PLE didn't work. We thought that technology would challenge institutional hegemony. It hasn't. We thought that learners would prefer to use their own tools for learning. Mostly, they didn't. Institutions seem more powerful than ever - even the weaker ones are getting stronger.
ג'ונסון מצביע על בעיה נוספת. הוא כותב שאיננו יודעים כיצד הלמידה נראית. התחושה שאני למדתי משהו היא סובייקטיבית. לעומת זאת, הוראה כן יכולה להיות מוחשית. ניתן לראות או להציג אותה. לכן, היה הגיון שיפותחו מערכות LMS. המערכות האלו מהוות המחשה דיגיטאלית של ההוראה ושל תפקוד מוסדות החינוך. היה הגיוני שמשאבים טכנולוגיים יושקעו בפיתוח מערכות LMS שבאופן ברור נותנות ביטוי להוראה, ולא למערכות PLE שאולי מכילות כלים מצויינים, אבל לא נותנות ביטוי ללמידה שנשארת אמורפית. זאת ועוד: על פי רוב התייחסו ל-PLE כאוסף כלים. אבל הלמידה איננה הכלים, ואפילו לא מה שנאסף באמצעותם. הלמידה נמצאת במה שעושים עם מה שנאסף. את זה ה-PLE איננו יכול להציג.

במאמרון שקדם לזה שציטטתי כאן ג'ונסון מציין הבחנה פשוטה, אך חשובה מאד, בין הלמידה לבין החינוך ("education", ובמקרה הזה אולי עדיף "מערכת הוראה"):
There is a simple distinction which divides the concept of ‘Learning’ from that of ‘Education’. Whilst ‘education’ manifests itself in institutions, textbooks, classrooms, curricula and teachers – all of which we can point at – learning itself is something that goes on in peoples’ heads: there is, ostensibly, nothing to be pointed at beyond accounts of subjectivity.
ניתן לזהות את השוני הזה בין הסובייקטיבי לבין האובייקטיבי במילים שנבחרו כדי לאפיין את ה-PLE ואת ה-LMS. בצד ה-"אישי" נמצאת "סביבה" שבמקרה הטוב רומזת על משהו שאיננו לגמרי מוגדר, ואילו בצד ה-"מוסדי" נמצאת "מערכת" שמצביעה על מנגנון ברור ומוצק. ג'ונסון כותב שמאחורי רעיון ה-PLE היתה ההבנה שקשה לגשר בין הסובייקטיבי לבין האובייקטיבי, והתקווה שכלים דיגיטאליים אכן יגשרו, ויצליחו לאפשר לפרט לפקח על למידתו:
The implication behind the PLE, as an intervention in learning technology, was that a learning environment constituted by personal technology - a learning environment where the locus of control rests with the learner rather than with the institution - provides an alternative environment for learning to that provided by institutions.
בעצם, לא צריך להפתיע אותנו שה-LMS דוחק הצידה את ה-PLE. מספר גורמים מתחברים יחדיו כדי לעשות זאת. באופן טבעי מוסדות לימוד מעדיפים להשקיע בכלים שמבטאים את המסלול המסורתי של ההוראה – מהמורה אל הלומד. גם ללא קשר לקושי של המחשת הסובייקטיביות שמקשה מאד על פיתוח כלים אישיים ללמידה הדגש הזה די מובן. וכנראה שעל אף הרצון של אנשי חינוך רבים שלומדים יעצבו בעצמם את הלמידה שלהם, נכון להיום לומדים מעטים באמת מעוניינים לעשות זאת.

תוויות:

יום רביעי, 23 ביולי 2014 

מה כל כך מרשים כאן?

אני מודע לכך שקצת "מסוכן" עבור אדם שעוסק בתקשוב בחינוך להודות במה שאני אודה בקרוב כאן, אבל בעקבות כנס מיט"ל בתחילת החודש חשתי רצון, או אולי צורך, לפרסם את הווידוי הבא: אינני מבין למה קהילת התקשוב בחינוך מצטטת ומזכירה, שוב ושוב, את מודל TPACK.

אחרי הצהרה כזאת יש, כמובן, צורך לסגת טיפה: אני יכול להבין שהמודל ממלא צורך חשוב. הוא מהווה, לכאורה, בסיס תיאורטי איתן שמראה שהחוקר שמזכיר אותו עשה את שיעורי הבית שלו (נדמה לי שבמהלך הכנס פגשתי אותו שלוש פעמים). אבל כאשר אני מנסה לזהות מה עושה אותו לפופולארי כל כך אני חש שמדובר בסך הכל באמירה שבמקרה הטוב מובנת מאליה, ובמקרה הפחות טוב פשוט איננה נכונה.

אחרי הכנס חזרתי למאמר בן 30 העמודים של קהולר ומישרה משנת 2006 בו הם תיארו את המודל שלהם. קראתי אותו שוב בנסיון למצוא בו מה שלא מצאתי עד עכשיו. לא הצלחתי. אני מניח שעיקרי הטענה של מישרה וקהולר מוכרים למי שקורא בבלוג הזה (אם יש לו קוראים) אבל בכל זאת יש טעם לחזור על כמה נקודות. מישרה וקהולר טוענים שכאשר הם עיצבו את המודל שלהם, השימוש בתקשוב בחינוך נטה להתמקד בטכנולוגיה בלבד, ולא בדרך שבה משתמשים בה:
Part of the problem, we argue, has been a tendency to only look at the technology and not how it is used. Merely introducing technology to the educational process is not enough.... It has become clear, however, that our primary focus should be on studying how the technology is used. (ע' 1018)
קשה להתווכח עם קביעה כזאת. מי לא יסכים שבחינוך עלינו להתמקד בדרך שבה משתמשים בטכנולוגיה. אבל אפילו בשנת 2006 אמירה כזאת כבר היתה נדושה. בישראל קשה לי לחשוב על מי שאפילו שנים לפני-כן לא הקדיש לפחות מס שפתיים לגישה הזאת, וכך גם ביתר העולם. הביקורת על הכנסת עוד ועוד מחשבים (פעם אמרו "ברזלים") לתוך הכיתה מבלי להתייחס למה שעושים איתם הושמעה באין ספור מסגרות חינוכיות כבר לפני תחילת המילניום. במקרה הטוב מישרה וקהולר פרצו לתוך דלת פתוחה.

כידוע, במודל שלהם מישרה וקהולר הרחיבו את המודל של שולמן. לאור זה יש טעם לנסות לבחון אם יש בו באמת הרחבה. שולמן זיהה שני תחומים שההתמצאות בהם נחוצה להוראה אפקטיבית – תחום הדעת שהמורה אמור להקנות, ותחום הידע על כיצד אפשר או כדאי להקנות אותו (הפדגוגיה). התרומה שלו היתה בטענה שהוראה אפקטיבית משלבת בין שני התחומים האלה. מישרה וקהולר מציינים שבאופן מסורתי תחומי התוכן והפדגוגיה היו נפרדים זה מזה, וכך הם מדגישים את התרומה של שולחן:
He claimed that the emphases on teachers’ subject knowledge and pedagogy were being treated as mutually exclusive domains in research concerned with these domains. (ע' 1021)
לאור זה, אפשר להבין שהיה משהו פורץ דרך בקביעה של שולמן שיש לחבר בין השניים. אבל האם זה נכון גם בנוגע לתוספת של טכנולוגיה? מישרה וקהולר מציינים שמאז ומתמיד "טכנולוגיה" מילאה תפקיד בהוראה. אבל בתקופה הקדם דיגיטאלית הטכנולוגיות בכיתה היו "שקופות", כך שבקושי התייחסו אליהן כטכנולוגיות. המחשב, והסביבה הדיגיטאלית, היו תוספת חדשה שעדיין לא הפכו לשקופים, וזאת מפני שהם היו חדשים ולא מוכרים.
Traditional classrooms use a variety of technologies, from textbooks to overhead projectors, from typewriters in English language classrooms to charts of the periodic table on the walls of laboratories. However, until recently, most technologies used in classrooms had been rendered ‘‘transparent" (Bruce & Hogan, 1998), or in other words, they had become commonplace and were not even regarded as technologies. In contrast, the more common usage of technology refers to digital computers and computer software, artifacts and mechanisms that are new and not yet a part of the mainstream. (ע' 1023)
במילים אחרות, מישרה וקהולר טוענים שמפני שמחשבים והסביבה הדיגיטאלית חדשים בשדה החינוכי הם אינם (ואולי "עדיין לא") מובנים מאליהם, ויש צורך להכיר מקרוב את היכולות הפדגוגיות שלהם. נדמה לי שאם אכן הטענה הזאת נכונה ניתן להסיק שאם וכאשר המחשב והדיגיטאליות יהפכו למובנים מאליהם הם כבר לא יבלטו כתחום ייחודי שדורש התמצאות מיוחדת.

הגישה הזאת מחוזקת על ידי התרשים השלישי במאמר של מירשה וקהולר, תרשים שמראה קשר בין תחום התוכן ותחום הפדגוגיה, אבל מציב את תחום הטכנולוגיה לגמרי בחוץ, בנפרד. בנוגע לתרשים הזה הם כותבים:
That is, technology is viewed as constituting a separate set of knowledge and skills that has to be learned, and the relationship between these skills and the tried and true basis of teaching (content and pedagogy) is nonexistent or considered to be relatively trivial to acquire and implement. (ע' 1024-25)
הטענה הזאת מאפשרת לנו למקם את הפיתוח של גישת TPACK בצומת היסטורית מאד ממוקדת – ברגע שבו הטכנולוגיות שעומדות לרשות המורה הפכו מטריוויאליות (לכאורה), לכאלה המציבות אתגר למורה שמבקש לרכוש את השימוש בהן. אבל חשוב יותר מכך, הצבת התחום הטכנולוגי כתחום נפרד מצביעה על טעות בסיסית בהבנת מקומה של הטכנולוגיה בתרבות שלנו. הטכנולוגיה, הרי, מעולם לא היתה עיגול נפרד, ללא קשר לתחום הדעת או לפדגוגיה. אם בכלל נכון היה לתאר את הטכנולוגיה כעיגול, זה היה צריך להיות עיגול גדול המקיף ומכיל את שני העיגולים של שולמן. מישרה וקהולר היו צריכים לסמן אותו כסביבה הכלל תרבותית/טכנולוגית. מורה שבקיא בתחום הדעת שלו וגם בפדגוגיה נמצא, אם ירצה או לא, בתוך מרחב תרבותי/טכנולוגי, ואם ההוראה שלו תלושה מהמרחב הזה משהו יסודי פגום בהוראה הזאת.

נדמה לי שחלק מהבעייתיות של מודל TPACK כרוך בכך שמישרה וקהולר בחרו לבטא את הרעיון שלהם כדיאגרמת ון. במודל של שולחן התחומים של תחום הדעת ושל הפדגוגיה חופפים זה את זה (באנגלית, "overlap"), אם כי בייצוגים הגרפיים שמצאתי עבור PCK הם גם מובאים כדיאגרמת ון. ברעיון של חפיפה נמצאת ההנחה שכל מה שכלול בתוך כל תחום נכלל בשלם. אבל דיאגרמות ון מבטאות את החיתוך בין תחומים. בגלל זה, באופן כמעט בלתי-נמנע אנחנו תופסים את החלק החשוב ביותר מתוך המכלול של TPACK כשטח מצומצם – השטח שבו (לכאורה) תחום הדעת, הידע הפדגוגי, והטכנולוגיה נפגשים. במודל של שולמן יש בכך הגיון מסויים – מכל תחומי הדעת, ומכל הגישות הפדגוגיות, המורה צריך לאתר מה מתאים למטרה ההוראתית שלו. אבל כאשר מוסיפים את הטכנולוגיה לתוך התמונה כדי ליצור את מודל TPACK הייצוג הגרפי מבליט שטח מאד מצומצם. נוצר הרושם שהמורה מתמקד בתחום קטן, ואילו המציאות היא שמתרחשת (או צריכה להתרחש) כאן התרחבות גדולה. יתכן ויצירת החיתוך המצומצם הזה לא היתה כוונתם של מישרה וקהולר, אבל מבחינה גרפית זה מה שמתקבל.

אני מניח שהמודל של מישרה וקהולר יאריך ימים – אם לא משום סיבה אחרת מאשר זאת שחוקרים זקוקים למודל כזה בביבליוגרפיות שלהם. לצערי, נדמה לי שזאת פחות או יותר הסיבה היחידה עוד לשמור עליו.

תוויות: ,

יום שלישי, 1 ביולי 2014 

לא נוסטלגיה; תיעוד

יש רשימה ארוכה של נושאים חשובים שראויים להתייחסות כאן, אבל ביקור קצר בספריה בקיבוצי ביום שישי האחרון העלה אצלי את הרצון לכתוב על משהו שהוא אולי פחות חשוב, אבל בכל זאת מעניין.

הספריה של הקיבוץ עוברת שינויים. הכרטסת מוחשבה כבר לפני מספר שנים, אבל עכשיו משלימים את המעבר למחשוב ואין כבר צורך ברהיט המיושן שמכיל את הכרטיסים. מי שרוצה למצוא ספר מסויים יכול לפנות ישירות למחשב כדי ללמוד היכן במדפים הוא נמצא, ואם הוא פנוי להשאלה. לפני בערך עשור צילמתי מספר כרטיסי השאלה מספרים הוצאו מהספריה. נהגתי להציג אותם בהרצאות ולהסביר שמדובר בגלגול מוקדם של רשת חברתית – באמצעות העיון בכרטיס יכולנו לגלות מי כבר קרא את הספר שאנחנו שוקלים אם לקרוא, וגם כמה זמן הוקדש לקריאתו. היתה זאת, הרבה לפני פייסבוק, דרך לסמן Like.
הכרטסת שעכשיו מוציאים מהספריה מילאה תפקיד שונה, וכזכור, היום הקטלוג הממוחשב מהווה דרך יעילה יותר להגיע לספר. הכרטסת מעץ כבר איננו נחוץ, והוא עובר לארכיון. יש טעם להציג את הרהיט, אפילו אם זה רק בארכיון, אבל תכולתו, הכרטיסים עצמם, ממש מיותרים, והם הובאו לפח.
ספק אם יש מישהו שבוכה על התהליך הזה. אפילו מי שטוען שאי-אפשר לוותר על ריח הספר המודפס, או טוען שהחזקת ספר ביד מעניק לקורא חוויה ייחודית שאין לו תחליף בספר הדיגיטאלי, בוודאי רואה ערך במחשוב הכרטסת. אבל גם מי שרואה חיוב בהתקדמות הדיגיטאלית יכול להרגיש שמשהו אובד. אלכס מדריגל, בכתבה שהתפרסמה ב-The Atlantic לפני חודש, מבחין בין הספר כאוסף מילים לבין הספר כחפץ – חפץ שמכיל "מידע" רב מעבר למשמעות של המילים שנמצאות בו:
The growth of digital bandwidth means that it will fall to our moment – this early 21st century – to decide the long-term future of this print record. We are unlikely to lose the books as bags of words. But we might very well lose them as objects.

That's because libraries are in a tough spot. Few people check out 19th-century books. The volumes are weird looking to a modern reader, and their typesets seem designed to cause eyestrain. So, librarians—being aware of this unpopularity, as well as their own never-very-big budgets – might decide that they should either put these books in deep storage or get rid of them altogether, after scanning their innards.
מדריגל איננו שולל את מפעל הדיגיטציה של גוגל, אבל הוא מזכיר לנו שגם כאשר באמצעות הדיגיטציה ספרים רבים נעשים הרבה יותר נגישים מאשר היו בעבר, חלק מהמידע שבהם – אולי ההערות שקוראים רשמו בתוכם, אבל אולי פשוט כתמי אוכל שטפטפו לדפים כאשר הקורא אכל תוך כדי קריאה – יאבדו. ואולי אי-שם בעתיד דווקא מידע כזה יעניין אותנו, ויוכל לשפוך אור על תרבות הקריאה שלנו.

כרטסת הספריה איננה הספרים שבמדף. רובנו סבורים שהמידע שבכרטיסים משמעותי פחות מאשר התוכן של הספרים עצמם. עם זאת, גם הכרטיסים מספרים סיפור. לפני עשרים שנה ניקולסון בייקר פרסם מאמר ארוך בו הוא מחא על פינוי הכרטסות של ספריות אקדמיות והחלפתן בקטלוגים ממוחשבים. (המאמר, "Discards", מופיע באוסף מאמרים של בייקר – "The Size of Thoughts".) באותה תקופה מערכות החיפוש של הקטלוגים הממוחשבים היו די פרימיטיביות, ובייקר הביא דוגמאות לבעייתיות של הקטלוגים הממוחשבים והקשיים שבהם נתקלים כאשר מחפשים מקורות דרך מילות מפתח. עשרים השנים האחרונות ראו שיפורים ושכלולים רבים באיתור דיגיטאלי של מידע בספרים ובספריות. רבים מהחששות של בייקר התבדו – כלי החיפוש של היום בהחלט מוצלחים. אבל בנקודה כלל תרבותית יש עדיין תוקף לדבריו. בייקר מבקש מאיתנו לראות את הספריה לא כאמצעי למטרה, כדרך להגיע לידע, אלא כמקלט לספרים שהיום אולי אף אחד איננו מתעניין בהם, אבל שאי-שם בעתיד עשויים להיות בעלי ערך, במיוחד מפני שמה שאנחנו רואים כחשוב עשוי להשתנות:
Again, lest we become confused and forgetful, the function of a great library is to sort and store obscure books. This is above all the task we want libraries to perform: to hold on to books that we don’t want enough to own, books of very limited appeal, unshielded by racks of Cliffs Notes or ubiquitous citations or simple notoriety. A book whose presence you crave at your bedside or whose referential or snob value you think you will need throughout life, you buy. Libraries are repositories for the out of print and the less desired, and we value them inestimably for that. The fact that most library books seldom circulate is part of the mystery and power of libraries. The books are there, waiting from age to age until their moment comes. And in the case of any given book, its moment may never come – but we have no way of predicting that, since we are unable to know now what a future time will find of interest.
בייקר, שבכתיבה הבדיונית שלו מסוגל למקד את המבט על פרטים קטנים ומדויקים, מציין שדרך העיון בכרטיסים שבכרטסת ניתן ללמוד לא רק על התפתחות בשיטות המיון, אלא גם על השימוש במכונות כתיבה שונות, ואפילו, דרך כתמי השמן והדיו שעליהם, אלו כרטיסים זכו לעיון רב יותר מאשר אחרים. יתכן ובמצעד אל הדיגיטאלי אין ברירה – יחד עם הרווחים הרבים שהדיגיטאליות מקנה לנו, תכונות מוחשיות יאבדו לנו. סביר להניח שאנחנו מוכנים לוותר על היכולת לפענח חלק מהרגלי הקריאה של דורות קודמים באמצעות כתמי הדיו שעל כרטיסי הכרטסת. בסך הכל הכרטסות הראשונות הופיעו בספריות רק לקראת סוף המאה ה-19 (כפי שאנחנו לומדים בוויקיפדיה) כך שבממדים היסטוריים האובדן הזה איננו גדול כל כך.

אבל בעידן שבו הדיגיטאלי הופך כמעט לדת, בעידן שבו מעקמים את האף כלפי כל דבר השייך לעידן הדפוס, כדאי לשים לב לתלונות של בייקר. הוא מזכיר לנו שהמעבר לדיגיטאלי איננו מביא רק רווח. אנחנו גם מפסידים משהו. מותר לנו להחליט שאנחנו מוכנים לשלם את המחיר (ועל פי רוב אני מוכן לעשות זאת), אבל אל לנו לחשוב שאין מחיר בכלל. הסיפור שכתמי השמן מהידיים של המדפדפים בכרטסת מספרים איננו הסיפור המרתק ביותר, אבל עדיין עלינו להודות שבמקרה הזה הדיגיטאלי מרדד את המידע שמגיע אלינו.

ועוד דבר אחד: תחילה היה לי ברור שאסתפק בצילום של קרטוני הכרטיסים שהובאו לפח. אבל אחרי יום של הרהור חזרתי אל הפח והעמסתי קרטון אחד, עם כמה מאות כרטיסים, לבגז' של המכונית שלי. אין לי מושג מה אעשה איתם (ואני בוודאי אינני מעז להכניס אותם הביתה) אבל בינתיים הם שמורים לא רק כצילום, אלא בצורה המוחשית ביותר.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates