בדיקה מהירה מראה שעברו יותר משנתיים מאז שכתבתי כאן על "סביבות אישיות ללמידה" – Personal Learning Environments, או בראשי תיבות PLE. רוב ההתייחסויות שלי לרעיון ה-PLE היו בשנים המוקדמות של הבלוג הזה, ודווקא
בהתייחסות האחרונה שלי כאן הבאתי את תחושת התסכול של ליסה ליין שנבעה מכך שחלק ניכר מהסביבה האישית שלה ניזון מציוצי Twitter, ובאמצעות Twitter היא בסך הכל מקבלת קישורים ללא התייחסות לעומק על כדאיות הקישורים שמגיעים אליה. לאור זה, יתכן מאד שרעיון שבזמנו נראה כמרכיב חשוב מאד של סביבת הלמידה הדיגיטאלית כבר הפך לפאסה. אחרים גם חשים כך. מרטין וולר, במאמרון חדש מהשבוע, שואל כבר בכותרת המאמרון:
רעיון ה-PLE די פשוט, אבל אין זה אומר שקל להגדיר בדיוק מהו. בדרך כלל נהוג להתייחס אליו כאוסף הכלים הדיגיטאליים שבאמצעותם הלומד מרכז לעצמו את כלל פריטי המידע הרלוונטיים לו שהוא פוגש. לכן כלי לריכוז סימניות ואחזורם הוא חלק מה-PLE, וכמו-כן גם רשימת האנשים שאחריהם אנחנו עוקבים, או איתם אנחנו בקשר, ב-Twitter. אם הלומד נעזר בסרטונים, חשבון ה-YouTube וניהולו נעשה לחלק חשוב של ה-PLE. יש, כמובן, המון כלים אחרים שעומדים לרשות הלומד, אבל וולר מציין שבשנים האחרונות מספר כלים הפכו למקובלים ביותר, ודחקו רבים אחרים הצידה. כך יוצא שההיבט ה-"אישי" של ה-PLE נחלש – שלי נראה דומה מאד לשלך, ולכן אין הרבה טעם להדגיש את האישי. בנוסף, עם השנים הכלים שזוהו כחלק מה-PLE שולבו לתוך כלי ה-LMS שבשימוש ברוב מוסדות הלימוד, ולכן בעצם אין ללומד היחיד צורך לבנות או להרכיב לעצמו סביבה.
הנקודות האלו די משכנעות, אבל לטעמי הן מפספסות את העיקר, עיקר ש
מארק ג'ונסון, בדיווח שלו על הרצאה של סטיבן דאונס בלונדון לפני שבועיים, מזהה. גם ג'ונסון חש שיש נסיגה מה-PLE אבל הוא זוקף את הנסיגה הזאת לציפייה לא מציאותית – שהלומדים באמת יבנו סביבות אישיות משלהם. התקווה שליוותה את התנופה הראשונית של בניית סביבות אישיות ללמידה – שהלומדים יבנו לעצמם סביבות ללמידה שלהם – היתה קשורה לציפייה רחבה יותר – שהלומדים ירצו לקבל פיקוד על הלמידה של עצמם. מתברר שזה לא קרה:
At a fundamental educational level, the PLE didn't work. We thought that technology would challenge institutional hegemony. It hasn't. We thought that learners would prefer to use their own tools for learning. Mostly, they didn't. Institutions seem more powerful than ever - even the weaker ones are getting stronger.
ג'ונסון מצביע על בעיה נוספת. הוא כותב שאיננו יודעים כיצד הלמידה נראית. התחושה שאני למדתי משהו היא סובייקטיבית. לעומת זאת, הוראה כן יכולה להיות מוחשית. ניתן לראות או להציג אותה. לכן, היה הגיון שיפותחו מערכות LMS. המערכות האלו מהוות המחשה דיגיטאלית של ההוראה ושל תפקוד מוסדות החינוך. היה הגיוני שמשאבים טכנולוגיים יושקעו בפיתוח מערכות LMS שבאופן ברור נותנות ביטוי להוראה, ולא למערכות PLE שאולי מכילות כלים מצויינים, אבל לא נותנות ביטוי ללמידה שנשארת אמורפית. זאת ועוד: על פי רוב התייחסו ל-PLE כאוסף כלים. אבל הלמידה איננה הכלים, ואפילו לא מה שנאסף באמצעותם. הלמידה נמצאת במה שעושים עם מה שנאסף. את זה ה-PLE איננו יכול להציג.
במאמרון שקדם לזה שציטטתי כאן ג'ונסון מציין הבחנה פשוטה, אך חשובה מאד, בין הלמידה לבין החינוך ("education", ובמקרה הזה אולי עדיף "מערכת הוראה"):
There is a simple distinction which divides the concept of ‘Learning’ from that of ‘Education’. Whilst ‘education’ manifests itself in institutions, textbooks, classrooms, curricula and teachers – all of which we can point at – learning itself is something that goes on in peoples’ heads: there is, ostensibly, nothing to be pointed at beyond accounts of subjectivity.
ניתן לזהות את השוני הזה בין הסובייקטיבי לבין האובייקטיבי במילים שנבחרו כדי לאפיין את ה-PLE ואת ה-LMS. בצד ה-"אישי" נמצאת "סביבה" שבמקרה הטוב רומזת על משהו שאיננו לגמרי מוגדר, ואילו בצד ה-"מוסדי" נמצאת "מערכת" שמצביעה על מנגנון ברור ומוצק. ג'ונסון כותב שמאחורי רעיון ה-PLE היתה ההבנה שקשה לגשר בין הסובייקטיבי לבין האובייקטיבי, והתקווה שכלים דיגיטאליים אכן יגשרו, ויצליחו לאפשר לפרט לפקח על למידתו:
The implication behind the PLE, as an intervention in learning technology, was that a learning environment constituted by personal technology - a learning environment where the locus of control rests with the learner rather than with the institution - provides an alternative environment for learning to that provided by institutions.
בעצם, לא צריך להפתיע אותנו שה-LMS דוחק הצידה את ה-PLE. מספר גורמים מתחברים יחדיו כדי לעשות זאת. באופן טבעי מוסדות לימוד מעדיפים להשקיע בכלים שמבטאים את המסלול המסורתי של ההוראה – מהמורה אל הלומד. גם ללא קשר לקושי של המחשת הסובייקטיביות שמקשה מאד על פיתוח כלים אישיים ללמידה הדגש הזה די מובן. וכנראה שעל אף הרצון של אנשי חינוך רבים שלומדים יעצבו בעצמם את הלמידה שלהם, נכון להיום לומדים מעטים באמת מעוניינים לעשות זאת.
