מספר כתבות שעוסקות בעדיפות הכתיבה ביד על פני ההקלדה במקלדת המחשב/הטבלט התפרסמו לאחרונה. אני חש שזה איננו רק מקרה, אלא עדות לכך שמטוטלת ההתייחסות לדיגיטאליות בחינוך מתחילה לנוע לכיוון של מציאת פגמים בסיפור האהבה של החברה שלנו עם התקשוב. בכתבות האלה אפשר למצוא, כצפוי, לא מעט נוסטלגיה – געגועים לתקופה פשוטה יותר של לפני הדיגיטאליות. לפני שבוע, ב-Time Magazine, למשל, נכתב על
Five Reasons Kids Should Still Learn Cursive Writing, ובין הסיבות שבכתבה אנחנו קוראים שעדיין יש מסמכים שמצריכים את החתימה שלנו, שבלי לימוד כתב רהוט (cursive writing) תלמידים לא יוכלו לקרוא את הכרזת העצמאות (של ארה"ב, כמובן), וגם שיש ערך אסתטי לכתיבה ביד (במיוחד במכתבי אהבה).
אבל לצד הנוסטלגיה הזאת מופיעות גם טענות מדעיות – שמי שכותב ביד זוכר טוב יותר את מה שהוא רושם, למשל. מספר מחקרים מחזקים את הטענה הזאת, אם כי אני מתרשם שבכתבות שהתפרסמו לאחרונה ממחזרים מספר די קטן של מחקרים, כאשר חלק מאלה כבר הופיעו לפני מספר שנים. אבל מובא גם ביסוס מדעי שמחזק את ממצאי המחקרים, ביסוס שהולך ומתפתח עם שכלול חקר המוח. טוענים שהיום אנחנו מבינים שהכתיבה (להבדיל מההקלדה) מחזקת נתיבים במוח ולכן מביאה לזכרון טוב יותר.
כתבה שהתפרסמה בניו יורק טיימס לפני שבוע (
גירסה מקוצרת בעברית הופיעה באתר הארץ), למשל, מצטטת את סטניסלס דהיין, פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית:
When we write, a unique neural circuit is automatically activated. … There is a core recognition of the gesture in the written word, a sort of recognition by mental simulation in your brain.
חשוב לי להצהיר - אינני מתנגד לכתיבה ביד על גבי נייר. אמנם המאמרון הזה, מגירסתו הראשונה ועד להקלקה על "פרסם" הוכן במלואו מול המקלדת והמסך, אבל מידי יום אני גם מוצא את עצמי רושם מחשבות ותזכורות ביד. זאת ועוד: התמיכה שלי בהטמעת התקשוב בבית הספר איננה באה מתוך שלילת השימוש בעט ונייר, אלא מפני שאני משוכנע שבאמצעות הדיגיטאליות ניתן להרחיב את צרור הכלים המחשבתיים/לימודיים שעמדו לרשותנו עד היום. אני חושש, אבל, שריבוי ההתייחסויות לנושא הכתיבה ביד שהתפרסמו לאחרונה נובע מכך שיש מי שחושב שקיים מרדף פרוע אחרי כל דבר דיגיטאלי בחינוך, ושצריכים לבלום את התנופה הזאת. מול אלה שמקדמים את התקשוב מציבים תמרור שמכריז "הכלים האלה יפגעו ביכולת התלמיד ללמוד". הנסיון הזה מדאיג אותי, במיוחד מפני שנדמה לי שביסודו נמצאת תפיסה מוטעית בנוגע להתפתחות האנושית.
לטענה שהזכרון האנושי פועל טוב יותר כאשר האדם רושם בכתב יד מאשר באמצעות מקלדת ומסך מתלווה הנחה – לפעמים סמויה ולפעמים גלויה: המוח שלנו מתאים לכתיבה ביד. בתיאור של מחקר שערכה קרין ג'יימס מאוניברסיטת אינדיאנה שמופיע בכתבה בניו יורק טיימס, אנחנו קוראים:
The researchers found that the initial duplication process mattered a great deal. When children had drawn a letter freehand, they exhibited increased activity in three areas of the brain that are activated in adults when they read and write: the left fusiform gyrus, the inferior frontal gyrus and the posterior parietal cortex.
By contrast, children who typed or traced the letter or shape showed no such effect. The activation was significantly weaker.
אין לי סיבה לפקפק בממצאים על הפעילות המוחית שהחוקרים מצאו. אבל נדמה לי שחשוב לזכור ששהקריאה והכתיבה הן תופעות מאד חדשות בהיסטוריה האנושית. לא נולדנו (כפי שאצטט בהמשך) לכתוב ולקרוא. במקום להסיק שהמוח מתאים יותר לכתיבה ביד, אולי נכון יותר לטעון שבעקבות התפתחות הקריאה והכתיבה המוח התפתח כדי לייעל ולחזק את הפעולות האלו. חשוב גם לזכור שלא פעם הטכנולוגיה היא אשר מדרבנת סוג מסויים של פעולה.
בערך על הכתיב הרהוט (cursive) בוויקיפדיה, למשל, טוענים שהנוצה, כלי הכתיבה הנפוץ בתקופת התפתחות הכתיב הרהוט, השפיעה על ההתפתחות הזאת:
The origin of the cursive method is associated with practical advantages of writing speed and infrequent pen lifting to accommodate the limitations of the quill.
ההדדיות הזאת שבה המוח משפיע על הטכנולוגיה, והטכנולוגיה משפיעה על המוח, איננה מפתיעה. אבל כאשר מכירים בהדדיות, היתרון של הכתיבה ביד על ההקלדה למסך כבר לא נראית כחקוקה בסלע, ומבנה המוח איננו בהכרח "קובע" כיצד עדיף לנו לקרוא או לכתוב. בספרו "
Reading in the Brain" דהיין, שממצוטט בכתבה בניו יורק טיימס, פחות או יותר כותב זאת:
The invention of reading led to the mutation of our cerebral circuits into a reading device. We gained a new and almost magical ability - the capacity to "listen to the dead with our eyes". But reading was only possible because we inherited cortical areas that could learn to link visual graffiti to speech sounds and meanings. (ע' 302)
מרי-אן וולף, בספרה המרתק "
Proust and the Squid" כותבת משהו דומה. היא מדגישה את הגמישות של המוח שבמקום לקבע אותנו בדרכי פעולה מוצקים, מאפשרת לנו להרחיב את מגוון את פעולות שלנו:
We were never born to read. Human beings invented reading only a few thousand years ago. And with this invention, we rearranged the very organization of our brain, which in turn expanded the ways we were able to think, which altered the intellectual evolution of our species. Reading is one of the single most remarkable inventions in history; the ability to record history is one of its consequences. Our ancestors' invention could come about only because of the human brain's extraordinary ability to make new connections among its existing structures, a process made possible by the brain's ability to be shaped by experience. This plasticity at the heart of the brain's design forms the basis for much of who we are, and who we might become. (ע' 3)
וולף ודהיין אמנם מתייחסים בעיקר לקריאה, אבל נדמה לי שהגמישות שהם מציינים תקפה גם בנוגע לכתיבה, ולאמצעים שבהם אנחנו כותבים. היום קשה לנו לבדוק אם החשיבה והזכרון של אדם שחורט מילים על חרס עם חרט חזקים או חלשים יותר מאלה של אדם שרושם את אותן המילים עם דיו על קלף. סביר מאד להניח שהחשיבה והזכרון של מי שלמד בעיקר משמיעה שונים ממי שגדל לתוך תרבות שבה הכתיבה היא האמצעי העיקרי להעברת מידע, אבל אינני יודע כיצד לקבוע איזו דרך עדיפה.
לא כל התפתחות טכנולוגית בהכרח חיובית. יש בהחלט טעם במחקרים שבוחנים אם לכלים דיגיטאליים יש עדיפות על פני כלים ישנים יותר שנועדו למלא (פחות או יותר) את אותו הצורך. אבל לעתים קרובות מדי השאלות נוסח "מה אנחנו מאבדים" מתעלמות מכך שהחשש הוא כלפי האובדן של משהו שהוא יחסית חדש בתרבות שלנו, ושחששות כאלה עלו בעבר כלפי המצאות שהיום הם מובנים מאליהם. די להזכיר את דיאלוג הפיידרוס של אפלטון שבו תמוז, מלך מצרים, דוחה את המתנה של המצאת הכתב שתיות מגיש לו בטענה שבמקום להגדיל את חוכמת האדם הוא יקטין אותה מפני שהוא יחליש את הזכרון. מתברר שהיכולת של המוח להסתגל למצבים חדשים, ולאתגרים חדשים, היא בין התכונות האנושיות החשובות ביותר. הגמישות טבועה בנו, אם כי כנראה צריכים לתת לה זמן לבוא לביטוי.
