לפני מספר שבועות האזנתי ל
וובינר שבו ד"ר גל בן-יהודה הרצתה על מחקר שהיא ערכה (יחד עם פרופ' יורם עשת). המחקר בדק עד כמה סטודנטים שקראו מאמר מודפס, וסטודנטים שקראו את אותו המאמר על גבי מסך, זכרו והבינו את מה שקראו. הסטודנטים חולקו לשתי קבוצות – המודפס והדיגיטאלי – וחצי מהסטודנטים של כל קבוצה הונחו למרקר את המאמר תוך כדי קריאה – אם על הדף המודפס, או באמצעים דיגיטאליים. מתברר שעל אף העובדה שהסטודנטים שקראו על גבי המסך חשבו שהם רכשו את החומר הנלמד בהצלחה, במבחן לאחר הקריאה התוצאות הראו שהם דווקא זכרו פחות מעמיתיהם שקראו, ומרקרו, על גבי הנייר.
אין ספק שממצא כזה חשוב מאד למערכות חינוך שמבקשות להחליף ספרים מודפסים בבתי הספר בגירסאות דיגיטאליות. כמו-כן, הוא גם מציב שלט אזהרה מול אלה מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך – הרי לפחות על פניו הוא מעמיד בסימן שאלה את הכדאיות של הדיגיטאליות כמרכיב מרכזי בתהליך הלמידה. אם אנחנו לומדים יותר טוב כאשר הספר המודפס נמצא בידינו, אולי הנהירה אחרי הדיגיטאלי מוטעית ביסודה. אז מה עושה מי שבכל זאת סבור שיש יתרונות לקריאה על גבי המסך? מחפש תירוצים (או לפחות הסברים), כמובן.
נדמה לי שלא כל כך קשה למצוא הסברים (ולקוות שאכן לא מדובר בתירוצים). הסבר אפשרי אחד נמצא בעובדה שהקריאה הדיגיטאלית (ובמיוחד הקריאה לשם הלימוד) עדיין חדשה – גם עבור הלומד, וגם עבור מי שמלמד באמצעות טקסטים דיגיטאליים.
כבר ב-2007 יורם עשת ערך מחקר חוזר למחקר שהוא ערך חמש שנים לפני-כן שביקש לבחון את מיומנויות הקריאה הדיגיטאלית של אוכלוסיות גיל שונות. הוא מצא שהפערים בין האוכלוסיה המבוגרת והאוכלוסיה הצעירה, פערים שבלטו במחקר הראשון, הצטמצמו מאד בשני. הפער שבמחקר הראשון כנראה פשוט נבע מכך שהמבוגרים עדיין לא הספיקו להתרגל לקריאה על גבי המסך:
The significant improvement among all age-groups and their matched control group, in the "operational" literacy skills (i.e. photo-visual and lateral skills according to Shneiderman,1998), suggests that usability and experience, and not cognitive development, has a central role in determining the nature of the observed changes.
דיווח על מחקר נוסף של עשת ושותפים נמצא בבטאון "עד כאן" של האוניברסיטה הפתוחה משנת 2012. החוקרים שתלו מספר שגיאות לתוך טקסטים שהוגשו לנבדקים. החוקרים ציפו שהנבדקים שקראו על גבי הנייר ימצאו, ויתקנו, יותר שגיאות מאשר הנבדקים שקראו באופן דיגיטאלי. כותרת הכתבה רמזה על הציפיה הזאת, וגם על התוצאה הפחות צפויה:
בעצם, שאלת הפער בהבנה בין טקסט מודפס לבין טקסט דיגיטאלי היא היבט נוסף של הוויכוח סביב השאלה האם הסביבה הדיגיטאלית (ובמיוחד האינטרנטית) פוגעת ביכולת שלנו לקרוא טקסטים ארוכים (או אקדמיים). זה איננו ויכוח חדש. אולי הביטוי המוכר ביותר שלו הופיע במאמר של ניקולס קאר משנת 2008 -
?Is Google Making Us Stupid. אבל עוד בשנת 2000,
במסגרת של סימפוזיון באתר The Edge, קית דבלין, מרצה בסטנפורד, העלה את הסברה ש:
We may be moving toward a generation that is cognitively unable to acquire information efficiently by reading a paragraph. They can read words and sentences – such as the bits of text you find on a graphical display on a web page – but they are not equipped to assimilate structured information that requires a paragraph to get across.
יתכן ומדובר בבעיה רצינית מאד, אם כי הדעות עדיין חלוקות. המוח, הרי, מאד גמיש.
סטיבן פינקר, בראיון שהתפרסם בתחילת החודש, הביע את דעתו. לפי פינקר, הטענה שבעקבות עלייתם של המסרונים והשימוש ב-Twitter אנחנו מאבדים את היכולת שלנו להתבטא במשפטים שלמים, ולהבין טקסטים ארוכים, נובעת מהבנה מוטעית בנוגע לדרכים שבהן הלשון פועלת:
I have no patience for the idea that because texting and tweeting force one to be brief, we’re going to lose the ability to express ourselves in full sentences and paragraphs. This simply misunderstands the way that human language works. All of us command a variety of registers and speech styles, which we narrowcast to different forums. We speak differently to our loved ones than we do when we are lecturing, and still differently when we are approaching a stranger. And so, too, we have a style that is appropriate for texting and instant messaging that does not necessarily infect the way we communicate in other forums. In the heyday of telegraphy, when people paid by the word, they left out the prepositions and articles. It didn’t mean that the English language lost its prepositions and articles; it just meant that people used them in some media and not in others. And likewise, the prevalence of texting and tweeting does not mean that people magically lose the ability to communicate in every other conceivable way.
לפני כחודש גם
דניאל וילינגהם התייחס לנושא, וכבר בהתחלת המאמרון שלו הוא הדגיש שהיות ועדיין אין מספיק נתונים כדי לקבוע, דעתו, כמו זאת של כל אחד אחר, איננה אלא ניחוש. וילינגהם מציין שמחקרים דווקא מראים שההבנה בעקבות קריאת טקסטים לימודיים דיגיטאליים איננה שונה מזאת של קריאת טקסטים מודפסים. הוא מקשר ל
מכתב שכתב למערכת של Science שהתפרסם בשנת 2012. במכתב (שמכיל הפניות למקורות) הוא כותב:
Recent research shows that college students learn equally well from e-readers or printed text (4–6), but electronic textbooks carry a cost in efficiency. Reading electronic textbooks takes longer, on average, than reading print, and many students report higher levels of fatigue upon completion (7, 8).
וילינגהם, אגב, מעלה נקודה מאד מעניינת. הוא כותב שנוהגים להדגיש שיכולת הריכוז שלנו – היכולת לעקוב אחר עלילה ארוכה או אחר טענה מורכבת – נפגעת כתוצאה מהטקסטים הקצרים שאליהם התרגלנו. אבל:
If so, habitual Web users should have a hard time understanding complex narratives not just when they read, but in television and movies. No one should have watched The Sopranos, with its complicated, interweaving plotlines.
ברור שאני כבר גולש מהנושא (או לפחות מהנושא שבו פתחתי). הרי השאלה המקורית לא היתה האם איבדנו את היכולת לקרוא ולהבין טקסטים ארוכים, אלא האם הקריאה על גבי המסך, עם או בלי כלי עזר כמו מרקור, אפקטיבית ללמידה באותה מידה של הקריאה על גבי הנייר. ובכל זאת, נדמה לי שדבריהם של פינקר ושל וילינגהם, כמו התוצאות של המחקרים הישנים של עשת, רומזים לנו שפשוט מוקדם מדי לקבוע. בנוסף, צריך להיות לנו ברור שהציפיה שנוכל לזרוק תלמידים לתוך ים הדיגיטאליות ולצפות שהם יוכלו לשחות בו איננה מציאותית. גל בן-יהודה אומרת משהו דומה כאשר במהלך הרצאתה היא מכריזה:
לא ברור האם לא כדאי ללוות את הצעד המהפכני הזה גם בבדיקה מה בעצם הילדים מבינים כאשר הם קוראים מאותם ספרים דיגיטאליים ואיך אפשר לסייע להם בעצם ללמוד טוב יותר מהספרים הדיגיטאליים.
לסייע. אכן, אולי ממש כאן קבור הכלב, וחשוב להדגיש ששנים רבות של נסיונות להטמיע את התקשוב רומזות לנו שזה צריך להיות ברור. מיתוס הילידים הדיגיטאליים הטעה אותנו לחשוב שמיומנויות השימוש הנבון בכלים דיגיטאליים נרכשות באופן טבעי, או לפחות בקלות. אבל הנסיון מלמד אחרת. אולי תלמידים, וגם מבוגרים, מתקשים להפיק תועלת לימודית מהקריאה של טקסטים דיגיטאליים, ומהשימוש בכלים שאמורים לעזור להבנה, מפני שאין זה מספיק סתם לתת להם מרקר ביד.
פול מונהיימר, במאמרון בבלוג שלו מתחילת החודש, מחדד את הנקודה הזאת.
מונהיימר כותב על
כתבה שהופיעה ב-Atlantic המדווח על נסיונם של מרצה ושל עוזרת ההוראה שלו בקורס לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון. בעקבות התרשמותה של עוזרת ההוראה שהיא זכרה את החומר הנלמד טוב יותר כאשר היא רשמה הערות ביד על הנייר במקום להקליד אותן לתוך המחשב שלה, השניים ערכו ניסוי על הסטודנטים שלהם. בשעת ההרצאה קבוצה אחת של סטודנטים רשמה הערות על נייר, וקבוצה אחרת רשמה באופן דיגיטאלי. הם מצאו שהסטודנטים שרשמו על הנייר זכרו את החומר טוב יותר. מונהיימר איננו משוכנע שהמסקנה הנרמזת בכתבה נכונה. הרי:
Note-taking needs to be taught just as reading, writing, and scientific investigation need to be taught. Telling students to take notes is probably worse than not saying anything because at least if a lecturer says nothing, the students might remember something interesting from the talk.
במחקר של בן-יהודה הסטודנטים שקראו על גבי המסך הונחו להשתמש בכלי המרקור שבתוך Acrobat Reader – כלי די פשוט. יתכן שהמחקר היה הפעם הראשונה (ואולי גם היחידה) שבה הם השתמשו בכלי הזה. יכול להיות שעם אימון ותרגול, וגם הדרכה על הדרכים הטובות ביותר לרשום הערות, השימוש בכלי היה יעיל יותר, ותוצאות הסטודנטים במבחן בסוף היו משתפרות. סביר להניח שכלי מרקור שמשתמשים בו בפעם הראשונה, ומבלי לקבל הדרכה על דרכים יעילות לרישום הערות, איננו מניב תוצאות אפקטיביות.
הממצאים של בן-יהודה בהחלט מזכירים לנו שלא כל מה שדיגיטאלי בהכרח מועיל בחינוך. אבל הדיגיטאליות לא רק לא תציל את החינוך, היא גם לא תהרוס אותו. מעבר לכך, חשוב לא להכנע לנטייה לחשוב שבאופן טבעי (או אולי "פלאי") סטודנטים ותלמידים יבינו כיצד להשתמש בכלים דיגיטאליים לצרכי למידה. אולי הנקודה המרכזית שעלינו לזכור מכלל המחקרים המוזכרים כאן היא שאם אנחנו רוצים שירכשו מיומנויות ללמידה בסביבה הדיגיטאלית עלינו לקחת חלק פעיל בהקנייתן.
