לא מעט אנשי חינוך שעוסקים בתקשוב עדיין שבויים באתוס של Web 2.0. הם דבקים בדעה שההשפעה המשמעותית ביותר של האינטרנט על החינוך מגיעה מהכיוון של כלים דיגיטאליים המשלבים גישה רחבה ביותר למידע עם תקשורת בלתי-אמצעית המאפשרת שיתוף פעולה בין לומדים וביטוי ציבורי רחב של הלמידה הזאת. ולמה "עדיין שבויים"? הרי פייסבוק חובקת עולם וממשיכה לגדול, ובכל כנס שעוסק בתקשוב בחינוך מדווחים על כיצד רשתות חברתיות מקדמות את הלמידה. למה לראות בהצלחה משהו ששבויים בה? נדמה לי שהתשובה היא שכבר מזמן נקודת הכובד (שלא לדבר על כסף המשקיעים) עברה מהרשתות החברתיות והאינטראקטיביות אל איסוף נתונים וניתוחם על מנת למנף את הלמידה. אנשי חינוך אולי ממשיכים לדבר על פייסבוק כרשת חברתית, אבל מבקרי תרבות האינטרנט רואים בה מנגנון ענקי לאיסוף נתונים על המשתמשים. במילים אחרות, אפילו אם לא נעים לי להודות בכך, Web 2.0 כבר פסה. נכון להיום עתיד התקשוב החינוכי, כמו עתיד התקשוב בתחומים רבים אחרים, נמצא בנתונים, ב-big data. ומתברר שהמקור העשיר ביותר לנתונים הוא דווקא החינוך.
על פי רוב, רוב ההתייחסות ל-big data בחינוך מתמקד בשאלות של פרטיות. סגירת inBloom לפני כחצי שנה נבעה מהחששות שהורים השמיעו בנוגע למידע הרב על ילדיהם שנאגר אצלו. אבל לעניות דעתי הפרטיות איננה הבעיה הגדולה ביותר של יוזמות כמו inBloom. הבעיה המרכזית היא תפיסת העולם המכניסטית שמנחה את הפרויקטים שמבקשים לאסוף עוד ועוד נתונים ועל פיהם לקבוע כיצד הלמידה צריכה להתרחש. תפיסת העולם הזאת באה לביטוי חד במיוחד אצל חוסה פריירה, מנכ"ל Knewton.
לאחרונה נתקלתי ב
הרצאה בת 10 דקות שפריירה נשא לפני שנתיים במפגש שאורגן על ידי משרד החינוך האמריקאי. (מתברר שכמה אמירות של פריירה שהכרתי באות מההרצאה הזאת.) פריירה מתאר בהתלהבות כיצד מיליוני נקודות המידע שהחברה שלו אוספת אודות מה שאלפי (ובקרוב מיליוני) תלמידים עושים בשיעורים יאפשרו לו לשפר באופן משמעותי ביותר את ההישגים הלימודיים של התלמידים האלה.
פריירה מתאר את תהליך איסוף המידע של החברה שלו:
You did a little bit of work for Knewton and we use the established science of psychometrics to cascade out hundreds of other data.
כבר בתיאור הזה, שעל פניו הוא די סתמי, יש משהו צורם. בסך הכל פריירה רוצה להגיד לנו שכל תלמיד "תורם" את הנתונים שנוצרים במהלך שיעור, והאלגוריתמים של Knewton יודעים להוציא מהנתונים האלה מידע רב. אבל המילים שפריירה בוחר כדי לתאר את התהליך מציגות את הלומד כפועל עבור החברה. ולמען האמת, יש מידה לא קטנה של אמת בקביעה הזאת – כל אחד תורם את הנתונים שלו, והחברה מרוויחה מהשימוש בהם.
פריירה ממשיך לתאר את תהליך איסוף הנתונים. הוא מסביר שבעזרת מיליוני נתוני המידע שנאספים על אלפי סטודנטים ניתן לזהות את נקודות החוזק והחולשה שלהם, לדעת מה כל אחד יודע וכיצד הוא לומד. ההמשך כמעט בלתי-נמנע:
For every one of those students we can figure out within a few hours what they're strong at and what they're weak at at the beginning of the course. So we can produce a unique syllabus for each student each day. ... So it's optimized for each kid down to the atomic concept.... So every kid gets a perfectly optimized textbook ... dynamically generated in real time.
הוא מצהיר שכאשר הנתונים של עוד מיליוני סטודנטים יצורפו למאגר המידע של Knewton אפשר יהיה לקבוע באופן מדויק את הדרך הטובה ביותר ללמד כל מושג לכל סטודנט.
האם יש כאן בטחון מופרז? יוהרה מוגזמת? כנראה שלא. בקור רוח פריירה מכריז:
We literally know everything about what you know and how you learn best.
הוא משוכנע שהוא יכול לקבוע את תכנית הלמידה האופטימלית של כל לומד, ולא באופן כללי, אלה לפרטי פרטים, ועבור כל מושג ומושג. אבל למה לעצור שם? אפשר להצליב מידע לא רק בין מיליוני לומדים והלמידה שלהם, אלא גם בין הלומד בשעת שיעור לבין יתר הפעולות של הלומד. הוא מתאר:
... something we've talked about as kind of a joke but it really should work, is like the food diary. You tell us what you had for breakfast every morning at the beginning of the semester, by the end of the semester we should be able to tell you what you had for breakfast because you always do better on the days you have scrambled eggs or whatever. And more importantly we should be able to tell you what you should have for breakfast.
אין לפקפק בכוונות הטובות של פריירה. אני בטוח שהוא רוצה לשפר את הלמידה, ושהוא באמת משוכנע שבעזרת הנתונים שהחברה שלו אוספת, וניתוחם, אפשר יהיה לקדם כל לומד. למען האמת, יכול להיות שהוא צודק. אבל תמונת ה-"למידה" שמצטיירת מדרך הפעולה של Knewton היא תמונה של חיים מתוכנתים להחריד. הכל צפוי, והרשות בכלל איננה נתונה. זאת ועוד: בסביבה החינוכית ש-Knewton יוצרת אין מקום לכלי Web 2.0. הכלים האלה מתאפיינים בפתיחות ובבלתי-אמצעיות. אני בטוח שניתוח נתונים של תלמידים דרך Knewton לא יסיק שהם צריכים יותר זמן חופשי לקרוא ספר קומיקס, או לשוחח על תכנית טלוויזיה אהובה. הנתונים יראו צורך בכיוונון קצב הגשת חומרי הלמידה שהתלמידים צריכים ללמוד. עבור תלמיד אחד יידרש הגשה מהירה יותר, תלמיד אחר יהיה זקוק לטקסט בצבע בהיר יותר, ועבור אחר יומלץ שישתה עוד מאה מיליליטר מיץ בארוחת בקר. יש כאן נצחון מוחץ של מכונות ההוראה של סקינר, אבל בלי ההיבט של שחרור המורה מהמטלות המכבידות שסקינר ראה כמטרה. אפילו ההפך – נדמה שמלאכת ההוראה תיעשה למטלה מכבידה אחת ארוכה – לפקח שהתלמיד מגיב כראוי לתכנית האולטימטיבית שניתוח הנתונים הכתיב. וכיצד אפשר להתווכח עם נתונים שנקבעים באופן מדעי!
מתברר שבזמן שלא מעטים מאיתנו חלמנו שהתקשוב יהווה מנוף לקידום תפיסה חינוכית פתוחה, תפיסה שתפשר לכל לומד ליצור את מסלול הלמידה של עצמו, היו אחרים שלא ישנו בכלל, ופעלו במרץ להגשים חלום אחר. והיום החלום שלהם מתחיל להתגשם. גם החלום הזה מבוסס על תקשוב, אבל הפעם התקשוב משרת סוג למידה שונה בתכלית מהלמידה שעליה בישרו כלי Web 2.0.
גם בדלישס אני יענקל