למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

אפשר, כמובן לראות בשאלה הזאת עוד דוגמה של חוק הכותרות של בטרידג' ופשוט להשיב בשלילה, אבל במקרה הזה מתחת לכותרת מסתתר נושא חשוב מאד שראוי לבחינה לעומק.

הכתבה מספרת על חברה מסחרית באוסטרליה (ששמה לא נחשפה) שהשיגה מידע מפורט על הרקע הסוציו-אקונומי של רבים מתושבי אוסטרליה, וחיברה אל המידע הזה אלגוריתם שמאפשר לבחון את הסיכוי של סטודנט פוטנציאלי להשלים את הלימודים שלו במוסד להשכלה גבוהה. הכלי שבוחן את הסיכוי הזה הוא כנראה זמין לכל צעיר שרוצה להשתמש בו. בלשון הכתבה:

קיומו של הכלי, ועוד יותר מזה, היכולת של חברה פרטית לקבל את המידע שעליו הוא פועל, עורר ויכוח ער, ויכוח שמתמקד בשאלה בעלת פן אתי מובהק: צריך להיות ברור שהסיכוי של צעירים מרקע סוציו-אקונומי נמוך להשלים תואר בהשכלה הגבוהה קטן משל אלה שבאים מרקע מבוסס יותר, וזה מה שהכלי החדש הזה יראה. לאור זה, האם יהיה זה נכון להרתיע סטודנטים פוטנציאליים מלנסות לשפר את מעמדם באמצעות לימודים באוניברסיטה? באופן מסורתי, הרי, ההשכלה הגבוהה נתפסת כקרש קפיצה למעמד הבינוני. כלי שבאמצעותו צעירים עשויים לגלות שאין טעם שיפנו להשכלה גבוהה עשוי ליצור מצב שבו עוד לפני שהם מעיזים לפנות לאוניברסיטה ולחולל שינוי בחייהם כבר רומזים להם שפשוט לא כדאי.

הכתבה מצטטת מומחית אוסטרלית לענייני פרטיות שמסבירה (באופן די הגיוני) שהדבר המתאים לעשות עם מידע מהסוג שנאסף הוא להשתמש בו כדי לזהות סטודנטים שנמצאים בסכנת נשירה מלימודיהם ולהתערב בצורה חיובית כדי לעזור להם לפני שהם נושרים. אבל כאן מתעוררת שאלה עקרונית – את מי המידע הזה משרת? הרי, כפי שגם צויין בכתבה, בהסתמך על אותו מידע, מוסד להשכלה גבוהה שמעמיד את רווחיו מעל ההצלחה של הסטודנטים שלו (ויש רבים כאלה) יכול להחליט שלא כדאי לו לקבל לשורותיו סטודנטים שאין להם סיכוי להשלים את הלימודים שלהם.

איסוף מידע על מנת לעזור לסטודנטים איננו פסול. כתבה בניו יורק טיימס מפברואר השנה סקרה מספר דוגמאות של predictive analytics (אולי "ניתוחי מידע ניבואיים", אבל קשה למצוא תרגום מוצלח) בהשכלה הגבוהה. מתברר שבאמצעות שימוש נבון יש הצלחות. מוסדות שמצליחות לזהות קורלציות בין קשיים בקורסים מסויימים, או בהסתגלות לסביבה החברתית, לבין נשירה מהלימודים יכולים להתערב לפני שמאוחר מדי. וללא ספק התערבות מהסוג הזה בהחלט יכולה להיות לטובת הסטודנט.

עוד ביוני 2015 ה-Guardian הבריטי פרסם כתבה בנושא הזה. הנקודה המעניינת בכתבה הזאת היא מגוון הנתונים שבהם מוסדות שונים נעזרים. אם בהתחלה של השימוש ב-big data בדקו ציונים, ואולי נוכחות בשיעורים, יישומי ה-LMS הדיגיטאליים של היום מאפשרים פירוט מאד מדויק של הזמן שסטודנטים מבלים באתרי הקורסים שלהם, ובאילו שעות של היום. כל המידע הזה, כמובן, נאגר, ואפשר גם לבדוק את זמן ההגעה לקמפוס, מידת השימוש בספריה, ועוד. וכמובן אפשר גם לסקור את הפעילות ברשתות חברתיות כדי לקבל תמונה רחבה יותר על הסטודנט. אבל גם אם הכל נעשה מתוך כוונה חיובית לעזור, בשלב מסוים קשה שלא יתעורר חשש שהאח הגדול צופה בך כל הזמן.

כזכור, הדוגמאות מהניו יורק טיימס ומה-Guardian על פי רוב מבקשות לעזור לסטודנטים להצליח בלימודים שלהם. אבל ב-Guardian אנחנו גם קוראים ש:

במקרה הזה כבר לא ברור שהשימוש בנתונים הוא לטובת הסטודנט. במקום זה יש כבר צעד לא כל כך קטן לקראת המצב שמתואר בכתבה על אוסטרליה.

לפעמים הצעדים, אפילו אם הם קטנים, די רומסים. מצב כזה ראינו לפני כשנה וחצי כאשר מכתב של נשיא Mount St. Mary's University אשר במדינת מרילנד הופץ ברבים. במכתב שלו הנושא טען שאם בשלב של תחילת הלימודים שלהם האוניברסיטה תצליח לזהות סטודנטים שהסיכוי שלהם לסיים את הלימודים שלהם קלוש, רצוי כבר בשלב המוקדם הזה לעודד אותם לפרוש. יתכן שאותו נשיא באמת דאג לטובת הסטודנטים ורצה למנוע מהם את האכזבה של נשירה בשלב מאוחר יותר. אבל ברור שהוא גם דאג למעמד האוניברסיטה שלו: כאשר סטודנטים פורשים סמוך לתחילת הלימודים שלהם הם אינם נספרים במניין הפורשים, ושיעור ההחזקה של האוניברסיטה נראה חיובי יותר.

אבל יתכן מאד שסגנון המכתב היה חשוב יותר מאשר תוכנו. המכתב התגלגל לאתר Inside Higher Ed וכך למדנו כיצד הנשיא השיב לחברי הסגל שלא אהבו את הרעיון של לעודד סטודנטים לפרוש:

אכן, הסגנון די מזעזע. אבל מעבר לסגנון, המכתב מחדד את השאלה של השימוש ב-big data בהשכלה הגבוהה. נדמה לי שבשלבים המוקדמים של השימוש הזה היה ברור שהכוונה היתה לגייס את הנתונים כדי לעזור לסטודנטים. אבל תוך זמן יחסית קצר הנתונים התחילו להפוך לכלי שפוגע בהם, או לפחות לא העמיד את טובתם כערך מרכזי. יכול להיות שאי-אפשר היה שיהיה אחרת. הרי הנתונים משרתים את מי שמחזיק בהם, וצריך להיות ברור שהם בידי הנהלות המוסדות שישתמשו בהם כדי לקדם את האינטרסים שלהן. ספק אם לסטודנטים יש סיכוי לקבוע מה עושים איתם. יתכן שלפני לא יותר מדי זמן היתה זהות בין האינטרסים של המוסדות לבין אלה של הסטודנטים. אבל כמו עם החברות הדיגיטאליות הענקיות וה-"לקוחות" של השירותים שלהן, הימים של זהות אינטרסים כנראה עברו מזמן.

הרעיון הזה, כמובן, איננו חדש. אם נחליף את המילה "רובוט" עם "מחשב" או "אלגוריתם" או "תוכנה" נבין שהקריאה של קאוון איננה שונה מקריאות רבות שכבר מזמן התרגלנו אליהן. כבר מספר פעמים בעבר הבאתי כאן, למשל, את האמירה הידועה:

בפעם האחרונה שהבאתי את המשפט הזה ציינתי שעבור רבים מאלה שמכריזים כך הכוונה איננה לאיים על מורים, אלא לעודד מורים להתמקד במה שייחודי ואנושי בעצמם. קוואן דווקא מונה מספר תכונות של הרובוט שאולי כן עושות אותו לעדיף על המורה. אבל בעיני אלה אינם מה שעושה את הכתבה שלו למעניינת וכדאית לקריאה. הדבר המיוחד בכתבה של קאוון הוא זווית הראייה המקורית שממנה הוא בוחן את הרובוט בתוך הכיתה.

שרי טורקל (Sherry Turkle) היא חוקרת ידועה בתחום האינטראקציה בין בני אדם וטכנולוגיות חדישות. מזה מספר שנים היא מביעה דאגה עמוקה כלפי מה שהיא רואה כקשר מלאכותי שנוצר כאשר רובוטים מתבקשים למלא תפקידים שדורשים תקשורת עם בני אדם. לדעתה, הקשר בין רובוט לבין בן אדם לעולם אוננו יכול להיות "אותנטי". בגלל זה צריך להיות ברור שרובוט איננו יכול לתפקד כמורה. קוואן מגיב לביקורת של טורקל עם הערה מעניינת במיוחד – ממתי הכיתה הלימודית "אותנטית"?:

במילים אחרות, יתכן שהרובוט בכיתה הוא באמת יצור מלאכותי, אבל בכך הוא איננו שונה מבית הספר בכללותו – מקום שאיננו מעודד למידה "טבעית" אלא במקום זה מנסה להקנות ידע ומתנה את ההתקדמות ברכישת ידע נוסף ביכולת להראות שהידע הראשוני נקלט. קאוון מוסיף שכאשר הוא חושב על התקופה שבה הוא ישב בכיתה, מידת ה-"אותנטיות" של המורים שלו לא היתה חשובה לו. מה שהיה חשוב, בסך הכל, היתה היכולת שלהם להעביר את הידע הדרוש. אם רובוט יכול לעשות את זה עם מידה מסויימת של חן, וגם עם מנה גדולה של סבלנות, למה לא.

קוואן מתעמת עם הטענה שאין להכניס רובוטים לתוך הכיתה עד אשר נספיק לבחון אותם היטב ונוודא שהם אינם גורמים נזק לתלמידים. מול הטענה הזאת הוא מעלה נקודה מאד מעניינת:

והוא מוסיף שאם בסופו של דבר נגלה שהרובוטים אינם תורמים לחינוך, הם בסך הכל יצטרפו לאוסף מכובד של כלים והמצאות שתלו בהם תקוות בחינוך אך בסופו של דבר הכזיבו.

לעתים קרובות עמדותיו של קאוון מקוריות ונון-קונפורמיסטיות. יש לו נטייה ברורה לפרובוקציה. לא תמיד ברור אם הוא מתכוון לחלוטין לדברים שהוא כותב. אבל הוא ללא ספק מעורר מחשבה. מבחינתי, על אף הביקורת הלא מעטה שיש לי כלפי מורים, אני עדיין משוכנע שהם לאין-שיעור עדיפים על אלגוריתמים שמגישים לכל תלמיד שיעורים שהם "מותאמים אישית". במידה מסויימת אני מוכן לקבל את הקביעה של קאוון שלרובוט בעל הסבלנות הבלתי-מוגבלת שאיננו יתעצבן על תלמיד כאשר הוא שוב ושוב איננו מצליח להבין נושא יש יתרונות על המורה האנושי. ובכל זאת, המורה, אפילו כאשר סבלנותו פוקעת, מסוגל להביע אמפתיה, וספק אם הרובוט יכול לעשות זאת.

אבל כאשר קוואן מזכיר לנו שגם הכיתה היא מלאכותית, ושלא ערכנו מחקרים לעומק כדי לבחון אם ספר הלימוד איננו מזיק לתלמיד, הוא עושה שירות חשוב לחשיבה החינוכית שלנו.

אכן, גישה עדכנית ביותר, ומתקדם יותר מאשר הגישה של רבים ממחדשי החינוך של היום.

יתכן מאד שדי להביא את הטבלה על מנת להזכיר לנו שמחדשים חינוכיים מתברכים בזכרון היסטורי מאד קצר – מה שמאפשר להם להאמין שהם ממציאים, שוב ושוב, את החינוך. וברור לי שהטבלה יכלה לעמוד בפני עצמה במאמרון הזה. ובכל זאת, אני מוצא לנכון להרחיב טיפה.

מצאתי את הטבלה הזאת במאמרון של בנימין דוקסדטור (Doxtdator) שאליו הגעתי דרך ציוץ של חמי רמיאל. לא הכרתי את דוקסדטור, אבל שמחתי להוסיף אותו לתוך קורא ה-RSS שלי ולהתחיל לעקוב אחרי הדברים שהוא כותב. ותוך כדי קריאת מאמרונים נוספים שלו מצאתי משהו שבעיני משלים את הטבלה.

במאמרון מחודש פברואר השנה דוקסטדטור מביא ציטטה קצרה מג'ון דיואי, ציטטה מאד פופולארית היום, ציטטה שמבטאת את הגישה של רבים מאלה שמבקשים לחולל שינוי בחינוך:

אבל הוא גם מסביר שככל הנראה דיואי לא כתב את המשפט הזה. הוא מקשר לבלוג של טריגווי תאיר (Tryggvi Thayer), בלוגר איסלנדי שכותב שהוא נבר בכתבי דיואי (לא רק במקומות שבדרך כלל מציינים שבהם נמצא המשפט) ולא מצא את המשפט הזה. זאת ועוד: לדעתו, המשפט איננו משקף את גישתו של דיואי. אך מה לעשות – המשפט פופולארי. ואפשר להבין למה. הוא מביע רעיון שהמחדשים שלנו מעוניינים לקדם: הצורך בשינוי כדי להתאים לצרכים של היום. זאת ועוד: הגיוני לרצות לגייס את דיואי. הוא הרי אחד מעמודי התווך של החינוך המתקדם, אותו חינוך שמציב את התלמיד במרכז, החינוך שבו מאי פרינגל דגלה.

אבל על אף מס השפיים לדיואי, המחדשים של היום קרובים יותר לגישה אחרת, גישה שרואה במערכת החינוך אמצעי להכשרת העובדים העתידיים לפי צרכי התעשייה. כאשר הם מעודדים את לימוד התכנות עבור כולם הם אינם חושבים על פיתוח החשיבה שהתכנות יכולה לקדם, אלא על הצרכים של עולם העבודה של מחר. הם מגייסים את דיואי כדי להצדיק את הכשרת התלמידים של היום לעולם שלא התלמידים בוחרים או בונים. אם לצטט את דיואי, רצוי לצטט אותו בהתנגדותו לניתוב הנוער לקראת עולם כזה. גישה זאת של דיואי אפשר למצוא בחליפת מכתבים בינו לבין דיוויד סנדן (Snedden) משנת 1915. סנדן היה בין הדוגלים הבולטים ברתימת מערכת החינוך לצרכים של התעשייה, ומדובר, כמובן, בתעשייה כפי שהיא נוהלה על ידי מוביליה, על ידי אלה שהרוויחו ממנה. בתגובה שלו לסנדן אפשר לראות שעבור דיואי החינוך צריך לצעוד בד ובד עם חינוך חברתי, חינוך ששואף לבנות חברה טובה יותר:

עוד לפני תשעים שנים מאי פרינגל תיארה גישה חינוכית שראויה שהיא תנחה אותנו עוד היום. ועל אף הרצון שלהם להתאים את החינוך לצרכים של היום, המחדשים שלנו נראים שבויים בתפיסות שהיו צריכות להעלם מזמן.