יום רביעי, 27 בספטמבר 2017 

ואולי פשוט אין – חלק ב'

זמן קצר אחרי שהקלקתי על "פרסם" על המאמרון הקודם כאן הרהרתי שחסר בו משהו. לא עלו אצלי ספקות בנוגע לסיכוי הקטן למצוא תכניות לימוד, או מערכי שיעור, שיתאימו לשימוש של 1:1. אני עדיין דבק בדעה שניצול אופטימלי של ה-1:1 יביא איתו גם שינוי בתפיסה חינוכית כך שכמעט לא יהיו "מערכי שיעור" בכלל. אבל הרגשתי שכאשר התמקדתי ב-"תכניות לימודים" וב-"מערכי שיעור" פסחתי על נושא רחב יותר. הרגשתי שהיה עלי להתייחס לתהליך השילוב של טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך החינוך באופן כללי.

ואולי באופן בכלל לא מפתיע ההרהור אודות השילוב הוביל אותי למודל ה-SAMR של ראובן פונטדורה. המודל הזה, שלפני כשלוש שנים זכה לפופולריות רבה, מתאר רצף של ארבעה שלבים של אימוץ טכנולוגיות חדישות בכיתה, כאשר בקצה אחד הכלים הדיגיטאליים בסך הכל מחליפים כלים ישנים ומוכרים, ואילו בקצה השני הם מחוללים שינוי מהותי בתהליכי ההוראה והלמידה. כאשר אליוט סולוואי וקתי נוריס קבלו על העדר של תכניות לימודים המותאמים לשימוש ב-1:1 בכיתה אפשר היה לזהות רמזים למודל ה-SAMR – הם תיארו מצב שבו כלי חדש עדיין איננו זוכה לשימוש שמחולל טרנספורמציה בתהליכי הלמידה בכיתה.

יכול להיות שאני טועה, אבל נדמה לי שההתייחסות הראשונה בעברית למודל SAMR היתה בבלוג הזה, לפני ארבע שנים בדיוק. באותו מאמרון התייחסתי בחיוב למודל, או לפחות לשאיפה החינוכית שהמודל ביקש לבטא. ראיתי בו נסיון לזהות את הייחודיות אשר בדיגיטאליות בחינוך וכך לעודד את המימוש של תפיסה חינוכית שונה מהרווחת.

סולוואי ונוריס אמנם לא הזכירו את SAMR, אבל בדבריהם אפשר להרגיש שהם שותפים לאותה שאיפה. הם הרי כתבו:
Having a 1-to-1 classroom means that computing technology can replace paper-and-pencil technology as the essential tool — relegating paper-and-pencil technology to playing the supplementary role.
במשפט הזה התייחסות ל-"שלב" ה-"החלפה", ה-substitution, שבמודל של פונטדורה. הוא מתאר שימוש שהוא נטול חזון חינוכי: על אף העובדה שהטכנולוגיה חדשה, הכיתה מתנהלת כפי שהיא התנהלה בעבר. שימוש כזה רחוק מאד מה-"unique affordances" שעליהם סולוואי ונוריס כתבו, בחיוב, בהמשך (ציטטתי את הקטע במאמרון הקודם). סולוואי ונוריס כמובן אינם רואים ב-"החלפה" יעד ראוי. ברור שהם מביעים ביקורת כלפי השימוש המצומצם הזה. זה בא לביטוי בהבאת קטע מתוך כתבה על הפרויקט המקיף של 1:1 של מדינת מיין. הם רומזים שיש לשאוף למשהו מעבר ל-"החלפה":
it was observed that: "But in Maine's higher poverty and more rural schools, many students are still just using programs like PowerPoint and Microsoft Word."
אבל דווקא כאן אפשר לחוש את הבעייתיות אשר במודל ה-SAMR. פונטדורה, בסרטון קצר ב-YouTube, מסביר שהוא איננו מבקר את המורים שנמצאים ב-"שלב" של החלפה. הוא מתאר תהליך שבו מורה, אשר יוצא למסע של שילוב כלים דיגיטאליים בהוראה שלו אמנם מתחיל בשלב ה-"החלפה", אבל בהמשך הדרך לומד לנצל את הכלים האלה לפעילות פדגוגית שכן נותנת ביטוי ליכולות של הכלים. על התהליך הזה הוא אומר:
That's a perfectly valid approach. In fact to be honest with you it's the approach that would work with most teachers.
אכן, יש משהו די הגיוני בטענה כזאת. הרי סביר להניח שככל שמורים מכירים את הכלים שאיתם הם עובדים הם גם יוכלו להרחיב ולהעמיק את השימוש בהם. כמו ברוב המיומנויות שאנחנו רוכשים, עם הנסיון באה הכרות מעמיקה יותר עם הכלי והניצול האיכותי בו גדל. אבל אין בהכרח קשר בין הכרות מעמיקה עם כלי לבין שימוש יותר "חינוכי" בו. כמו בדוגמה ממדינת מיין, יש מורים שיסתפקו בשימוש ב-PowerPoint וב-Word. והם יעשו זאת לא מפני שהם עדיין לא רכשו מספיק נסיון בשימוש בכלים הדיגיטאליים, אלא מפני שה-PowerPoint וה-Word עונים על המטרות הפדגוגיות שלהם. באותה מידה שהמורים האלה יסתפקו בכלים האלה, יש בוודאי מורים אחרים שכתוצאה מהגישה הפדגוגית שלהם יוכלו להשתמש בכלים דיגיטאליים בצורה שבעיני פונטדורה מבטאת את "שלב" הטרנספורמציה. והם יעשו זאת כבר עם היכרותם הראשונית עם הכלים בלי להצטרך לעבור את "שלב" ההחלפה.

במילים אחרות, המודל של פונטדורה מתאר שלבים של התפתחות, כאשר המעבר לשלבים "גבוהים" יותר נובע מההסתגלות לכלי. עם ההסתגלות באה הרצון להשביח את הפדגוגיה. הבעיה היא שבעצם אין שום קשר הכרחי בין השניים. שום דבר איננו אומר שההסתגלות לשימוש בכלי זה או אחר תוביל לשימוש "חינוכי", או נבון, יותר. (ברור לי שכבר מתבקש חלק ג' למאמרון הזה – חלק שיבחן יותר לעומק את מודל SAMR, ויתייחס גם לביקורת המושמעת כלפיו.)

לפני יותר מעשרים שנה, ב-1994, מרלן סקרדמליה וקרל ברייטר פתחו מאמר שהם כתבו עם משפט שעל פניו נראה כמובן מאליו:
Nobody wants to use technology to recreate education as it is, yet there is not much to distinguish what goes on in most computer-supported classrooms versus traditional classrooms.
אכן, נדמה לי שאינני מכיר אף איש חינוך שיצהיר שהוא רוצה לנצל את הטכנולוגיה על מנת ליצור את אותה חוויה של למידה שכבר קיימת. אבל יתכן מאד שהמציאות רומזת על משהו אחר. הרי היום יש כיתות רבות המצוידות בשפע של כלים דיגיטאליים ובמידה רבה חווית הלמידה לא השתנתה. ואם כך, אולי עלינו להטיל ספק בקביעה של החוקרים החשובים האלה. דווקא המסקנה המתבקשת היא שמורים (שלא לדבר על מנהלים ומפקחים) כן רוצים להשתמש בטכנולוגיה כדי לשמור על הקיים.

אולי הנקודה העצובה ביותר היא שבמאמר שלהם סקרדמליה וברייטר תיארו דרך לעשות משהו אחר. הם כתבו שהם מציגים הצעה שתאפשר לחינוך להשתחרר מהמצב שבו משתמשים בטכנולוגיות חדשות כדי להמציא שוב את המוכר:
We argue that the classroom needs to foster transformational thought, both on the part of students and teachers, and that the best way to do this is to replace classroom-bred discourse patterns with those having more immediate and natural extensions to the real world; patterns whereby ideas are conceived, responded to, reframed, and set in historical context.
אפשר, כמובן, לטעון שאפילו בשנות ה-90 של המאה הקודמת בהצעה של סקרדמליה ושל ברייטר כבר לא היה חדש, אם כי לזכותם ייאמר שהבאתי כאן רק קטעים קצרים מתוך מאמר ארוך ומנומק. וממילא, ציטטתי מהחוקרים החשובים האלה בעיקר כדי להראות שהאמונה בכוח הטרנספורמטיבי של טכנולוגיות חדישות היתה אצלנו הרבה לפני מודל ה-SAMR. וזה אולי נותן קצת רקע לטענה שלי שהסיכוי למערכי שיעור המותאמים ל-1:1 מאד קלוש. סיימתי את המאמרון הקודם עם הקביעה ששימוש נבון ב-1:1 לצורך חינוך אחר:
דורש תפיסה חינוכית אחרת, ואפילו נכונות להשתחרר מתכניות מוכנות.
אם באמת היו רוצים לשנות את החינוך אפשר היה לעשות זאת גם ללא טכנולוגיות חדישות. והיום, כאשר יש טכנולוגיות כאלו (וה-1:1 הוא רק דוגמה אחת) העובדה שאין תכניות שמותאמות לשימוש בהן היא עדות לכך שסביר מאד להניח שאין באמת רצון בשינוי.

תוויות: , ,

יום שלישי, 19 בספטמבר 2017 

ואולי פשוט אין

לפני כחודש אליוט סולוואי וקתי נוריס פרסמו מאמרון שבו הם קראו לפיתוח של תכניות לימודים לכיתות שבהן לכל תלמיד מכשיר דיגיטאלי משלו. הם ציינו שתכניות לימוד טובות משפרות את הלמידה בכיתה, במיוחד מפני שהן מהוות עוגן אצל מורים שמעומס העבודה מתקשים לפתח חומרי לימוד בעצמם. מפני שהמצב של 1:1 הוא גם המציאות בשטח וגם המצב הרצוי, בעיניהם תכניות שמנצלות את הכלים האלה חשובות מאד. אבל זה מעורר אצלם שאלה חשובה:
Where is the curriculum — the daily lessons — that specifically exploit 1-to-1?
סולוואי ונוריס טוענים שה-1:1 כבר מזמן הפך למצב הרגיל בבתי הספר, ובעיניהם ה-1:1 איננו סתם עוד דרך לאפשר לתלמידים להשתמש בכלים האהובים עליהם. לפי דעתם ביכולתו של ה-1:1 לחולל שינוי איכותי בדרכי ההוראה ובלמידה. אבל נכון להיום זה איננו קורה. יש כאן בעיה – בעיה שהם מציגים בשאלה, ולצידה גם תשובה:
  • Question: Why aren’t educators taking advantage of the unique affordances of their 1-to-1 classrooms?
  • Answer: Lack of curriculum that teachers can use that explicitly takes advantage of 1-to-1.
במילים אחרות, סולוואי ונוריס מודעים לכך שנכון להיום אין תכניות לימודים שמנצלות את היתרונות של 1:1. וזה כנראה איננו רק ענין של דעה. הם כותבים שהם דגמו כ-100 שיעורים (מתוך כ-25,000) באתר של ארגון מורים אמריקאי ועל אף העובדה שהם מצאו שיעורים רבים שהשתמשו במחשב, הם לא מצאו אף לא שיעור אחד שמותאם ממש ל-1:1.

בסיום המאמרון שלהם סולוואי ונוריס כותבים שבמאמרונים הבאים שלהם בכוונתם להמשיך לדון בשאלה של היכן נמצאות התכניות המותאמות ספציפית ל-1:1, אם כי הם גם כותבים שהם ינסו לענות על השאלה של למה אין אתרים שמוקדשים במיוחד לתכניות כאלו. נכון לעכשיו, חודש מלא אחרי המאמרון המקורי, עדיין לא הופיע המשך.

למען האמת, אינני מופתע, ולדעתי הסיכוי שבמאת יופיע המשך די קטן. אבל דווקא מה שכן מוזר בעיני הוא שבתוך המאמרון המקורי שלהם סולוואי ונוריס פחות או יותר הסבירו למה אין תכניות המותאמות ספציפית ל-1:1. בערך באמצע המאמרון הם כותבים שהמטרה צריכה להיות:
to provide teachers with curriculum, with lessons that guide the student in using the devices while still maintaining a teacher-led classroom.
יש כאן סתירה, או לפחות ענין לא קטן באי-התאמה. הכוח האמיתי של ה-1:1 הוא העצמאות שהמצב הזה מאפשר. כאשר מחשב אישי נמצא בידיו של תלמיד הוא יכול לכוון את הלמידה של עצמו. הוא כבר איננו כבול בדרישות השיעור או המערכת. התקשוב פותח עבורו אין-ספור נתיבים שבהם הסקרנות שלו יכולה למצוא ביטוי. לכן, על אף העובדה שה-1:1 איננו שולל את האפשרות של "כיתה מונחית מורה", במידה רבה הוא מכרסם בו. אם הכוונה היא לשמור על מצב של "כיתה מונחית מורה" ובאותו הזמן לנצל את היכולות של 1:1 יכול להיות שהתכנית המתאימה ביותר הוא משהו כמו "א' - פתח את המכשיר שלך, ב' - מצא נושא שמעסיק אותך, ג' - צלול לתוכו, ד' - סכם את פעילותך ואת מה שלמדת בדרך כלשהי". אני מניח שצריך להיות ברור ש-"הנחיה" כזאת רחוקה מאד מלהיות הנחיה של "כיתה מונחית מורה".

האם כל זה אומר שבין כיתה כזאת לבין השימוש ב-1:1 קיים פער שאיננו ניתן לגישור? מאד יכול להיות שכן, אם כי אני מודה שהגזמתי בדוגמה שלי. מה שבטוח, יש באמת סתירה.

למען ההגינות, סולוואי ונוריס מודעים לסתירה הזאת. הגישה החינוכית שלהם הבנייתית, והם כותבים על כך שמערכות חינוך צריכות לאמץ דרכי למידה כזאת כבר שנים. כפי שהם מדגישים במאמרון הנוכחי:
One learns by doing, by actively engaging in projects – not by just reading text/watching videos/taking mastery tests/rinse/repeat.
אבל הם כנראה גם למודי נסיון, והם יודעים שרבים מהמורים בבתי הספר זקוקים לתכניות שיאפשרו להם ללמד בדרך הרצויה הזאת. הבעיה היא שזה איננו אומר שבאמת יש תכניות כאלה. כאשר קראתי את המאמרון שלהם סימנתי אותו כמשהו שעליו רציתי לכתוב, אבל אמרתי לעצמי שאמתין לראות כיצד סולוואי ונוריס ימלאו את ההבטחה שלהם לצלול לתוך האפשרות של שיעורים שמנצלים 1:1. אחרי המתנה של חודש אני די משתכנע שהם לא יצליחו לגשר על הפער שתיארתי.

מעניין ששבוע אחרי פרסום המאמרון של סולוואי ונוריס התפרסם מאמרון אחר באותו אתר (של כותב אחר) שדיווח על ספרייה של כ-20 מיליון משחקי Kahoot! שהחברה פתחה לציבור המורים. משחקי Kahoot! מותאמים ל-1:1 – הרי כדי להשתתף במשחק התלמיד זקוק למחשב או לסמרטפון. ולא פלא שיש המון משחקים כאלה – הם מאפשרים שימוש ב-1:1 תוך שמירה על "כיתה מונחית מורה". מורה שירצה להכין את תלמידיו למבחן, או שירצה לבדוק מה הם זוכרים, לא יתקשה למצוא חומרי "למידה" שנעזרים ב-1:1. אבל שימוש ב-1:1 לצורך למידה אחרת, למידה מהסוג שסולוואי ונוריס מייחלים לו, דורש תפיסה חינוכית אחרת, ואפילו נכונות להשתחרר מתכניות מוכנות.

תוויות: , ,

יום רביעי, 6 בספטמבר 2017 

עוד מהפכה חינוכית

כולם רוצים לחולל מהפכה בחינוך, וכל האמצעים כשרים. בדור האחרון התקשוב נעשה למחולל השינוי המועדף, אבל לא חסרים אמצעים ו/או כלים אחרים שמתמודדים על הבכורה בתחום הזה. דווקא אחת ההתפתחויות החיוביות של השנים האחרונות בחינוך היא הנסיגה מהדגש החזק ששמים על הדיגיטאליות ותשומת הלב הגדולה יותר למבנים הפיסיים שבתוכם הלמידה הבית-ספרית אמורה להתרחש. ראוי לציין שגם זה איננו עד כדי כך חדש. בית ספר כרמים, למשל, קיים כבר יותר מ-20 שנים ועיצוב בית הספר נעשה תוך התייחסות רבה למרחבים שבהם התלמידים יימצאו במהלך יום הלימודים, והתאמת המרחבים האלה לסגנונות הוראה ולמידה שונים.

לא רק במבנה בית הספר או בכיתה מדובר. היום גם שמים דגש על הריהוט אשר בכיתות הלימוד. יש כיתות שבהן במקום לשבת בכיסאות סטנדרטיים מול שולחנות כתיבה רגילים התלמידים חופשיים להתנועע על מבחר כריות או לעמוד מול שולחנות גבוהים. שינויי ריהוט כאלה יכולים להשפיע לטובה על הלמידה, אבל זה לא תמיד קורה. באפריל השנה כתבתי כאן על חוויה מוזרה שחווה ויל ריצ'רדסון כאשר הוא הוזמן לבקר בכיתה בבית ספר שהחליף את הכיסאות המוכרים ב-"כדורי יוגה" (yoga balls). ריצ'רדסון הגיע לכיתה בציפייה לראות כיתה תוססת עם תלמידים פעילים. אבל במקום זה הוא פגש כיתה שבה שולחנות העבודה היו מסודרים בשורות, מול הלוח והמורה. אמנם אמצעי הישיבה היה שונה, והשינוי הזה בוודאי תרם ליכולת הריכוז של התלמידים ולאווירה חיובית יותר בכיתה, אבל על פי רוב סגנון ההוראה/הלמידה שבכיתה נשאר כפי שהיה.

ריצ'רדסון השתמש בחוויה המוזרה והמצערת הזאת כמטפורה לכך שלעתים קרובות מדי הנסיון להביא טכנולוגיות חדשות לתוך הכיתה פוגש חשיבה חינוכית מצומצמת וחסרת מעוף. הרי הכיסאות הנוקשים אכן הוחלפו באמצעי ישיבה גמיש יותר, בריהוט שמאפשר לתלמידים להתנועע קצת יותר בחופשיות בשעת השיעור, אבל בסופו של דבר הם עדיין למדו באותה דרך שלמדו לפני כן.

במרדף אחר המהפכה הבאה, מרדף מאד רווח היום בחינוך, קל מאד לשכוח שבית ספר שמבקש לשנות את דרך הלמידה בכיתה איננו זקוק לכדורי יוגה. אפילו עם שולחנות הלימוד המגושמים ועם אותם כיסאות שאנחנו מכירים כבר שנים, אפשר ליצור סביבת למידה אחרת. אפשר להזיז את הריהוט כדי לאפשר עבודה בקבוצות, או לפנות פינה בכיתה כך שהתלמידים יוכלו לשבת על הרצפה. בשנת הלימודים הקודמת ביקרתי בלפחות שני בתי ספר שבהם קבוצות של תלמידים ישבו על הרצפה במסדרון. יכול להיות שהתלמידים האלה היו מעדיפים לשבת על כדורי יוגה, אבל ממה שאני הספקתי להתרשם הם היו שקועים בלמידה שלהם, ודי מרוצים מהסידור שהיה להם.

אינני מתכוון לטעון כאן שאין בכלל חשיבות למבנה הכיתה, או לריהוט שממלא אותה. אין לי ספק שאלה יכולים להשפיע לטובה. (וזה נכון גם לגבי האמצעים הדיגיטאליים שזוכים לשימוש בתוך הכיתה.) אני אפילו מוכן להודות שלפעמים כלים חדשים, ו/או עיצובים חדשים, עשויים לעורר חשיבה חינוכית אחרת וכך לעודד שינויים משמעותיים. ובכל זאת, יש מהפכנים חינוכיים שכנראה מחשיבים את עצמם יתר על המידה.

לפני מספר ימים נתקלתי, באיחור של בערך חודש, בציוץ של איימי קולייר (Amy Collier). הציוץ כלל פרסומת (ויתכן פרסומת יחסית ישנה) לכיסאות ה-Node של חברת Steelcase:
כיסאות ה-Node די מוכרים במכללות להכשרת מורים בישראל, ואולי גם בעוד מוסדות להשכלה גבוהה. הרצון ליצור סביבות למידה "חדשניות" הביא לא מעט הנהלות לרהט מספר כיתות עם הכיסאות האלה. אני מודה, מדובר בכיסאות נחמדים, אם כי מהנסיון האישי שלי התרשמתי שמעט מאד מרצים מנצלים, או אפילו מנסים לנצל, את הניידות שלהם, ויש גם מרצים שעבורם כיסאות כאלה בכיתת הלימוד שלהם מהווים מטרד. לפי האתר של Steelcase, כיסא אחד מהמודל שמופיע בפרסומת עולה כ-$500. זה איננו מחיר זול, ולכן אני מניח שהחברה צריכה לשכנע את ההנהלות שההשקעה כדאית. נדמה לי שזאת הסיבה שהפרסומת איננה מתייחסת רק ללמידה שמתאפשרת באמצעות הכיסאות, אלא רומזת שהם בחזית של שינוי חינוכי גורף:
The chair that started a classroom revolution.
למתחיל בהגזמה, אומרים "המשך", ולכן הפרסומת פונה למרצים (או אולי להנהלות מפני שההנהלות אחראיות על הרכישה) ומאתגרת אותם:
If you're ready to create an active learning environment for your students, discover the chair that started it all.
קצת צניעות, כמובן, לא היתה מזיקה, אבל זאת איננה הגישה של חברת Steelcase. לפי החברה, עד להמצאת הכיסא הנפלא שלה לא עלה על הדעת של מורים ושל תלמידים שאפשר להזיז שולחנות וכיסאות בתוך הכיתה כדי לאפשר עבודה בקבוצות. כמו-כן, הישיבה על הרצפה (בכיתה או במסדרון) איננה נחשבת לסביבה של למידה פעילה (חדשנית או לא חדשנית). המהפכה שחברת Steelcase מקדמת דורשת השקעה כספית מאד משמעותית, וסביר להניח שבזכות הרכישה היקרה הזאת מוסד שקונה את הכיסאות ירגיש שהוא באמת בחזית של מהפכה חינוכית.

קשה להחליט מה יותר גרוע כאן – היומרה שלמידה פעילה בלתי-אפשרית בלי ההוצאה הכספית האדירה הזאת, או הביטול העצמי של אנשי חינוך שמשתכנעים שהם באמת זקוקים לכיסאות כל כך יקרים כדי לחולל שינוי בהוראה ובלמידה שלהם.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates