למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

מדווחים לנו ש-20,000 טבעות כאלה כבר הוזמנו על ידי מערכות החינוך בסין. זה איננו מספר קטן, אבל גם לא גדול במיוחד (ובוודאי לא גדול ביחס למספר התלמידים בסין). אבל המטרה איננה רק מכירת עוד ועוד טבעות, אלא גם איסוף מידע שבאמצעותו אפשר לכוונן אותן. מנכ"ל החברה שמפתחת את הטבעות אומר שהטבעות יגיעו לראשיהם של 1.2 מיליון תלמידים, והוא מסביר:

וזה מביא אותנו למה שבאמת מעניין בכתבה. כזכור, מדידת EEG איננה טכנולוגיה חדשה, אבל הרצון להשתמש בה בכיתות שלמות מצביע על התפיסה החינוכית של מפתחיה. בסרטון YouTube בן שלוש וחצי דקות על המיזם מספרים לנו ש:

מתוך מה שנאמר בקריינות, וגם מה שנראה בסרטון עצמו, קשה להבין היכן נמצא השבר עם התבנית של הכיתה המסורתית. בסרטון אנחנו רואים כיתה מאד סתמית ובתוכה תלמידי תיכון שיושבים בשורות ליד שולחנות עבודה. התלמידים חצי מנומנמים, ועוד יותר משועממים. בהמשך, התלמידים עונדים את הטבעות והם מיד מגלים ערנות ומתחילים לחייך. אבל המורה איננו צריך לסמוך על החיוכים האלה מפני שהוא מקבל דיווח ישיר למחשב שלו שמראה לו, עבור כל תלמיד, את מידת הערנות שלו. המורה יקבל התרעה, למחשב כמובן, כאשר רמת המעורבות של הכיתה צונחת כדי שהוא יוכל לשנות את מה שהוא עושה ולעורר שוב את התלמידים.

מתוך כל המוכר והמסורתי הזה מפתחי הטבעת בכל זאת משלמים קצת מס שפתיים למשהו אחר. הם אומרים לנו, לדוגמה, שבאמצעות הטבעת תלמידים יוכלו גם לבחון את מידת הריכוז של עצמם, וכך גם לשפר אותה. ללא ספק זה נכון, ואפילו דבר חיובי. ובכל זאת, הרושם הראשי הוא שלמפתחי הטבעת אין שום כוונה לשנות את הפרדיגמה הרווחת של הכיתה בה יש מורה ש-"מעביר" מידע לכיתה שלפניה הוא עומד. הטכנולוגיה מגויסת כאן כדי לבצע כוונון עדין למשהו שדורש טיפול שורש. באמצעות הטבעת שקולטת מידע מהמוח, וכמובן באמצעות שפע הנתונים שנצבר (כמעט אין יוזמה חינוכית היום שאיננו נעזר ב-big data) המורה כנראה יידע מתי כדאי לספר בדיחה שתעיר את התלמידים (הרי כבר אין גיר שאפשר לזרוק עליהם, ובדיחה בוודאי אנושי יותר מאשר השוק החשמלי שיזמים אחרים מציעים במצב דומה). הטכנולוגיה בהחלט חדשה, אבל הכיתה אותה כיתה ישנה. ובכל זאת זה איננו מונע מהמפתחים להציג סיסמה מהסוג הנפוץ ביותר אצל יוזמות כאלה. בסיום הסרטון מופיעה על המסך הסיסמה: "Redefine Education". משום מה, יש לי ספקות שלכך באמת מתכוונים. הרי בסך הכל מה שמציעים לנו כאן איננו אלא אמצעי "מדעי" לנהל את הכיתה, כך שהיא תוכל להמשיך לתפקד כפי שהיא תפקדה לפני שחיברנו אלקטרודות לראשי התלמידים.

מהכותרת עצמה לא הצלחתי להבחין אם כותב הכתבה, בלייק זאלקברג (Blake Zalcberg) – מנהלו של חברה פרטית לייצור רהיטים ושיווקם, ראה בתהליך הזה דבר חיובי או שלילי, אם כי ניחשתי שהוא יברך עליו. מבחינתי האישית, התהליך עורר חשש.

החשש הזה לא התבדה, וזה על אף העובדה שבעיני זאלקברג מקום העבודה המודרני שונה מאד ממקומות העבודה המוכרים לנו מתחילת המאה ה-20 ואפילו מאלה של אמצע המאה. לפי זאלקברג אין סיבה לפחד ממקומות העבודה המודרניים האלה, ובעצם יש להתייחס אליהם בעין חיובית. כבר לא מדובר בבתי החרושת המלוכלכים בעלי תנאיי העבודה המחפירים של סוף המאה ה-19 אלא במקומות נאורים. מקומות העבודה האלה, שלפיהם זאלקברג רוצה לעצב את בית הספר, מתאפיינים בשלושה מרכיבים חיוביים וחיוניים שיכולים להשפיע לטובה על הלמידה: הם מלאים בעמדות טעינה למכשירים האלקטרוניים הרבים שעומדים לרשות העובדים/התלמידים, יש בהם מגוון שולחנות וכסאות שמאפשרים סגנונות עבודה/למידה שונים, והם מורכבים ממרחבים גמישים כך שאפשר לשנות ולעצב אותם בהתאם לפעילויות העבודה/הלמידה שצריכות להתרחש בהם. לפי זאלקברג, הודות לשלושה המאפיינים האלה מקומות העבודה של ימינו, ובעקבותיהם גם בתי הספר, מסוגלים לעודד עבודה משותפת, והוא רואה בעבודה המשותפת הזאת מרכיב חשוב ורצוי – הן בעבודה והן בלמידה.

הכתבה של זאלקברג די קצרה. אין בה העמקה של הדמיון, או של חוסר הדמיון, בין מקומות עבודה לבין בתי הספר. מתקבל הרושם שהוא איש עסקים בעל רצון טוב שמבקש לתרום לחינוך מהנסיון שלו בעסקים. אין ספק שזה רצון לגיטימי, ואפילו מבורך. אבל ברור גם שמעבר לאכפתיות אין לו הרבה מה להגיד. (לפני הפרסום ב-eSchool News הכתבה שלו התפרסמה בבלוגים של Huffington Post, ונדמה לי שהפרסום שם מעיד על הרצון שלו להשפיע לטובה.) חשוב להדגיש שזאלקברג איננו רוצה שבית הספר של היום יידמה לבית החרושת של תחילת המאה ה-20 (או אפילו לזה של אמצע המאה) אלא למקומות העבודה של היום.

ללא ספק מקומות העבודה של היום שונים מאד מאלה של לפני מאה שנים או של לפני דור. ברבים מבתי החרושת של היום האוטומציה ממלאת תפקיד מרכזי והמאמץ הפיסי של הפועל קטן בהרבה מאשר פעם. כמו-כן, מאז אמצע המאה ה-20 העבודה המשרדית והתפקידים של הצווארון הלבן גדלו מאד. אבל תהיה זאת טעות גדולה לחשוב שאותם מרחבים פתוחים ומקומות ישיבה מגוונים שעליהם זאלקברג כותב מאפיינים את רוב מקומות העבודה שאליהם בוגרי בתי הספר עתידים להגיע. עובדים רבים יצטרכו לפרנס את משפחותיהם בעבודות משעממות וחדגוניות (ואפילו את זה די בקושי). רבים ייאלצו לעמוד שעות ארוכות במחסנים או בדלפקים. אני בוודאי אינני דוגל בכך שבתי הספר יחקו את המציאות העתידית העגומה הזאת, ויהפכו את הכיתות למקומות משעממים יותר מאשר הם כבר היום. אבל אני גם אינני רואה טעם באחיזת עיניים בנוגע למקומות העבודה העתידיים.

עם זאת, יש כנראה משהו שכן נכון בתיאור של זאלקברג. ללא קשר לשינויים שמתרחשים במקומות העבודה, מאפיין חשוב של בית הספר כנראה ימשיך להשאר איתנו – הייעוד שלו. זאלקברג כותב:

אפשר להבין את הרצון להכשיר את התלמיד לתפקידים שהוא עתיד למלא, וגם את השאיפה להתאים בין התנאים שהתלמיד מכיר בבית הספר לבין מה שהוא יפגוש בעבודה. הרי מקומות העבודה של היום אכן שונים ומשתנים (אם כי לא תמיד לטובה). אבל בתוך כל השינוי הזה התפקיד של בית הספר ככלי להכנת התלמיד לעולם העבודה של מחר לא רק נשאר, הוא אפילו מתחזק. אין ספק שזה אחד התפקידים של בית הספר, אבל עצוב לראות כיצד הוא הופך להיות התפקיד הראשי. יש סיבות טובות לעצב את הכיתה בצורה אחרת מאשר הרווחת היום – סיבות הקשורות לדרכי הלמידה שבעינינו הן המתאימות והרצויות, וגם פשוט כביטוי של הכבוד שאנחנו רוחשים כלפי התלמידים שלנו. חבל שתולים את השינוי המיוחל בהתאמת התלמידים למקומות העבודה העתידיים שלהם. כזכור, בכלל לא בטוח שכך באמת ייראו מקומות העבודה. וחשוב עוד יותר, התפקיד המרכזי של בית הספר איננו צריך להיות הכנת התלמיד לעולם העבודה.

לא קשה להבין למה אנחנו מוצאים יותר הודעות לעיתונות מאשר דוגמאות בשטח. הרי אצל רבים מיזמי השיבוש בחינוך הכרות רופפת עם ההיסטוריה של החינוך והם אינם מכירים תיאוריות חינוכיות שאליהן כל פרח הוראה שנה א' נחשף.

לאור המציאות העגומה הזאת השתתת השימוש בתקשוב בבתי הספר על משהו מוצק יותר מאשר הרצון לחדש (וכמובן גם להרוויח מהחידוש) בוודאי איננה יכולה להזיק. ומה יכול להיות מוצק יותר מאשר "מדעי המוח"? נדמה לי שזה יכול להסביר את הציפיה ואת ההתרגשות שלי כאשר קראתי כותרת של כתבה ב-eSchool News:

הכתבה, מלפני בערך שבוע, מדווחת על כנס שנערך במדינת מרילנד בחודש ספטמבר – Brain Futures. משום מה, אין בכתבה קישור לאתר הכנס, או לגוף שארגן אותו, או אפילו לפרטים הבסיסיים כגון מתי נערך והיכן. לא קשה למצוא את הפרטים האלה, אבל מוזר לפגוש דיווח, שלא לדבר על דיווח די משולהב, שאיננו עושה זאת. חיפוש מהיר העלה שהכתבה מתייחסת לסדנה אחת – Brain Fitness, Youth and Learning – שנערכה בכנס שעסק בעיקר בבריאות ובבריאות הנפש. כצפוי, כבר מתחילת הכתבה אנחנו מגלים שיש יתרונות לנסיון לבסס את החינוך על הגילויים האחרונים במדעי המוח:

אינני בקיא ב-"מדעי המוח" אבל אני מוכן להאמין שהמציגים במושב הספציפי הזה של הכנס הם מומחים בתחומם, וזה למרות מה שנראה כדגש מאד חזק על הצד השיווקי. ובכל זאת, מהדיווחים עצמם קשה להבין את ההתלהבות (הרי הכותרת מכריזה "Fascinating") או אפילו כיצד הכתבה מסיקה, מהנסיונות המאוד נקודתיים שעליהם דוּוח בה, שבתי הספר באמת "משתמשים" ב-"מדעי המוח". במקרה אחד כל מה שאנחנו לומדים הוא שמחוז אחד במדינת מיסיסיפי, ששיתף פעולה עם חברה פרטית, ראה הישגים משמעותיים בציונים במבחני קריאה:

המדווחת, סגן מפקחת המחוז, אמנם סיפרה שאצל מספר תלמידים הושגה התקדמות בקריאה של שנה שלמה תוך פחות מסמסטר, אבל איננו זוכים לשום תיאור של ההתערבות שהביאה להישגים האלה. על אף העובדה שהמילה "scientific" מופיעה בשם החברה המלווה, אין שום תיאור של כיצד "מדעי המוח" תרמו להישגים.

עיקר הכתבה מוקדש לפרויקט של חברה בשם C8 Sciences – פרויקט שהופעלה בשלושה בתי ספר K-2 במחוז במדינת פלורידה. הדמות המובילה ב-C8 Sciences הוא פרופסור ברוס וקסלר באוניברסיטת ייל. בעמוד הביוגרפיה של וקסלר באתר של ייל אנחנו לומדים שהחברה שהוא הקים פיתח:

לווקסלר קבלות רבות, ואין לי סיבה להטיל ספק במומחיות שלו, או בכוונותיו הטובות. אבל נדמה לי שקשה להסיק מסקנות גורפות על היעילות של פרויקט על סמך התנסות בשלושה בתי ספר. זאת ועוד: מדובר בפרויקט אצל תלמידים בגילאי 5-9, כאשר מרכיב חשוב של הפרויקט הוא פעילות גופנית. לא צריכים להימצא ברזי "מדעי המוח" כדי לדעת שבגילאים האלה (וגם בגילאים מבוגרים יותר) תלמידים שזוכים לפעילות גופנית מצליחים ללמוד טוב יותר מאשר תלמידים שיושבים שעות ארוכות בכיסאות מול הלוח.

לקראת סיום הכתבה יש בכל זאת אזהרה – שוק התקשוב החינוכי מלא בחברות שמבטיחות הישגים לימודיים מרשימים, כולל כאלה שטוענות שהן מתבססות על "מדעי המוח". הכתבה מצטטת את וקסלר שמסביר שההצטרפות לפרויקטים שמתבססים על "מדעי המוח" משולה לרכישת מכונית – אפשר להרים את מכסה המנוע ולהביט פנימה, אבל אם אינך מבין במנועים לא תדע במה להסתכל. הבעיה היא שכתבה מהסוג הזה, כתבה שמתלהבת מ-"מדעי המוח" בחינוך מבלי בכלל להסביר כיצד הפרויקטים שמתוארים בה קשורים למונח המלהיב הזה, מזיקה יותר מאשר היא מועילה. בסופו של דבר יש כאן הודעה לעיתונות – הודעה שבסך הכל מחליפה מונחים נוצצים כגון "שיבוש" ו-"התאמה אישית" במונח נוצץ חדש. ההודעה אמנם משולהבת אבל היא חסרת תוכן. ולהודעות כאלה כבר מזמן התרגלנו.

מעבר ליוהרה עצמה, באה לביטוי כאן ראייה מכנית מאד של הלמידה: התלמיד לומד כאשר הוא מתודלק בצורה המתאימה, וכאשר משנים את נתוני התדלוק של ארוחת הבקר, אנחנו מקבלים הספקים שונים. יש כאן גם ראייה מאד אטומיסטית על הלמידה – הגורם היחיד שכנראה משפיע על התפקוד של התלמיד הוא מה שהוא אוכל. היחסים של אותו תלמיד עם תלמידים אחרים, עם המורה, או עם הוריו – אלה אינם נכנסים לתוך המשוואה הפשוטה של קלט: ארוחת בקר ←←← פלט: הישגים.

אין זה אומר שארוחת בקר איננה חשובה. ההפך הוא הנכון, ומחקר מעניין חדש מראה לנו עד כמה זה נכון. פיטר גרין, שהבלוג שלו נושא את השם הנהדר Curmudgucation, דיווח על המחקר.

במדינת דרום קרולינה, כמו במדינות נוספות בארה"ב, משפחות מעוטי אמצעים ראשיים לקבל מידי חודש שוברים לרכישת מזון. זה נעשה במסגרת פרויקט בשם Supplemental Nutrition Assistance Program – SNAP. עורכי המחקר אספו נתונים עבור 12 שנים (2000 – 2012) והעמידו את התאריכים שבם משפחות קיבלו את שוברי המזון מול התאריכים של המבחנים הסטנדרטיים בבתי הספר. גרין, במאמרון שלו, מפרש:

לא כל המשפחות במדינה קיבלו שוברים, והחוקרים מצאו קורלציה רק אצל התלמידים שמשפחותיהם כן קיבלו. הם גם מצאו שציוני התלמידים בבחינות היו חלשים כאשר השוברים נמסרו למשפחות לקראת סוף השבוע. הם שיערו שבמקרים האלה הכסף הלך לקניית בירה במקום להזנת המשפחה. באופן כללי בתקציר המחקר הם קובעים:

המחקר עצמו מלא נתונים ואני מודה שהתקשיתי לעקוב אחרי כולם. עם זאת, המסקנה בנוגע לביצועי התלמידים במבחנים די ברורה – יש קשר בין תזונה לבין הישגים לימודיים.

האם זה אומר שהתגובה הצינית שלי כלפי הטיעונים של פרירה מ-Knewton לא היתה מוצדקת? על זה אפשר לקבוע שהכל ענין של מידה. עוד רחוק היום שבו נהיה מסוגלים להתאים בין התפריט של ארוחת הבקר לבין הנושאים שכדאי ללמוד בתחילת היום בבית הספר, אם בכלל. (אני רחוק מלהיות משוכנע שבכלל רצוי לעשות זאת.) מצד שני, קשה להאמין שאנשי חינוך זקוקים לאלגוריתמים מתקדמים על מנת לגלות שתלמידים שאין להם מספיק לאכול אינם יכולים להתרכז בשיעור. המחקר שנערך על תלמידים במדינת דרום קרולינה ומשפחותיהם מביא נתונים מרתקים. אבל אם לא זיהינו עוד לפני המחקר שיש קשר בין תלמידים רעבים לבין קשיים בלמידה, משהו מאד לקוי ביכולות האבחנה שלנו.