יום רביעי, 26 ביולי 2006 

בין "שטוח" לשטחיות

היה זה דרך סטיבן דונז שהגעתי למאמרון (ממש קצר) של אנדרו פס (אכן, ברור שאני מאמין גדול ב-"בשם אומרו"). פס התייחס לכתבה בבלוג של דיוויד סירוטה בנוגע למומחיותו של תומס פרידמן, מחבר "העולם שטוח", שהוזכר כאן רק אתמול. הכתבה של סירוטה מעניינת מאד, וכדאי לקרוא אותה, אבל מבחינת מה שמעסיק אותי, אפשר לצטט רק חלק קצר:

Now, in a little-noticed interview, Friedman actually went on record admitting he advocates for specific trade deals without knowing anything about what’s in the trade deals he is writing about.

סירוטה עוסק בנושאים הקשורים לסחר חופשי, ומבחינתו הודעתו של פרידמן, שרכש לעצמו שם כמומחה בתחום, הינה הוכחה שבעצם, הוא איננו יודע על מה הוא שח. הסחר החופשי איננו מעסיק את פס, אבל המשמעות החינוכית של מומחה שבעצם לא יודע הרבה כן מעסיק אותו:

David Sirota reports on Tom Friedman's shocking admission that he often writes about trade policy proposals that he knows nothing about. Sirota writes, "... what’s truly astonishing is that Tom Friedman, the person who the media most relies on to interpret trade policy, now publicly runs around admitting he actually knows nothing at all about the trade pacts he pushes in his New York Times column." After reading this article, I can't help but wonder how often we, as teachers, teach something that we know very little about beyond superficialities.

נדמה לי שפס צודק בהרהורים שלו. אבל לעתים קרובות אנחנו, המורים, איננו מומחים בנושאים אותם אנחנו אמורים ללמד. האם היום, כאשר אנחנו מתבקשים פחות "ללמד" ויותר לכוון את התלמידים, להראות להם את הדרך (או את הדרכים), להביא אותם למקורות ולעזור להם לקבל החלטות, זה כל כך משנה? פס חש שיש כאן פגם, וקשה לא להסכים איתו. אבל אולי אותה מומחיות כבר איננה חשובה.

אולי. אפשר לטעון, במידות גדולות של צדק, לשני הצדדים. מה שמעסיק אותי בכל הסיפור הזה הוא משהו אחר. חלק גדול מההתייחסות החינוכית המתלהבת כלפי בלוגים הוא העידוד שלנו, המחנכים, לתלמידים להביע את דעותיהם בכתב. לא פעם אנחנו קוראים שכאשר תלמידים מפרסמים את דעותיהם לעולם, הכתיבה שלהם משתפר. אני חושש שעל פי רוב, גישה כזאת מבטיחה התייחסות שטחית ביותר. יש בנו תקווה עיוורת שכאשר התלמידים שלנו יכתבו משהו שמתפרסם ברבים, הם גם יבינו שהם צריכים להביא איתם את הסימוכין לאותה כתיבה, הם יבססו את הכתיבה שלהם על חקר מעמיק ורציני. והנה, אחד מגיבורי העולם החדש המתהווה, ההוא מהעולם השטוח המתאר לנו כיצד ייראה העולם החדש הזה, איננו עושה את זה. זאת ועוד – ברור שהוא לא היחיד.

אין ספק, אנחנו כן צריכים לעודד את השימוש בכלים חדשים כמו בלוגים, ובדרך הזאת לעודד את התלמידים שלנו לכתוב ולהביע את עצמם. אבל לא יזיק אם אנחנו גם נזכור שההבעה העצמית הזאת היא רק חלק, וחלק קטן, מהלמידה שאמורה להתרחש בבית הספר.

יום שלישי, 25 ביולי 2006 

העולם שטוח ... אז מה?

בחודשים האחרונים מספר בלוגרים בתחום החינוך והאינטרנט התייחסו לספרו של תומס פרידמן, העולם שטוח. הבלוגרים האלה מציינים שפרידמן איננו מסיק מסקנות בנוגע לחינוך בעקבות התיזה שלו, אבל נדמה להם שכדאי היה לעשות כך. ג'ורג' סימנס, לפני חודשיים, למשל, כותב ש:

Globalization will flow through the conduit of collaborative tools and new ways of communicating (as in new theories of communication) - both domains in which many educators have already accumulated five plus years experience. Perhaps it is also time to rethink what it means to educate? Maybe educators should be more like connection-makers, and less like content deliverers.

אני כמובן מסכים שאנשי חינוך צריכים לעסוק יותר יצירת קשרים בין מידע ולמידע ובין תלמידים ומידע, ולעסוק פחות בהגשת המידע כפי שהיה נהוג באופן מסורתי. אבל אני מודה שאין לי מושג כיצד סימנס מסיק את הצורך הזה מהעובדה שהעולם שטוח. זאת ועוד. קשה להבין כיצד סימנס רואה בכך "חשיבה מחדש". הרי כבר במשך דורות לא מעטים אנשי חינוך מרכזיים מציינים ששינוי מהסוג הזה נחוץ.

עוד כחודש וחצי לפני סימנס, דיוויד וורליק, שבדרך כלל (לפחות לטעמי) כותב עם הרבה יותר תבונה, התייחס גם הוא לנושא:

In many cases, students communicate more, construct original content more, and more often collaborate virtually with other people, than do their teachers. Those teachers who pretend to stand on higher ground, appear, to many of their students, to be standing on quicksand.

I wax hyperbole, but the point is that our times require a different kind of classroom, one that can no longer rely on gravity. We must invent a perpetual learning engine.

I hope to spend the next couple of weeks talking through some ideas concerning a flat classroom learning engine, most of which I am still forming. But I would like to begin with a list of characteristics for students in a flat classroom learning engine.

    Curious
    Self Directed Learners
    Intrinsic need to communicate
    Intrinsic need to influence
    Future Oriented
    Heritage Grounded

ושוב, השאלה המתבקשת היא מה חדש כאן? קשה להתווכח עם הקביעות האלה. מדובר במרכיבים חשובים בכל לומד. הבעיה היא שאינני מוצא שום קשר בין הקביעות האלה, לבין הרעיון של העולם השטוח. אלא אם כן הכוונה היא שבעקבות העולם השטוח החשיבה שלנו נעשית שטחית.

דווקא החשש שלי הוא די בכיוון ההפוך. התחרות העזה על מקומות עבודה בכפר הגלובאלי, שהיא, לפי פרידמן, תהיה, כנראה, תוצאה ישירה של העולם השטוח, תוביל לחינוך מסורתי ויבש, חינוך המכוון להישגים הניתנים למדידה במבחנים, ולא חינוך המעודדת יצירתיות. הלווי ואתבדה.

יום שני, 24 ביולי 2006 

הטכנולוגיה היא לא תמיד העיקר

אולי שוב זה עניין של הקיץ. חלק גדול מהבלוגרים שאני קורא נמצאים בחופשה, ואין הרבה חדש שדורש התייחסות. מה גם, מפני ש-"התייחסות" היא לעתים קרובות "הרמת גבה", אני לא צץ לעשות זאת. אין חובה להיות תמיד ביקורתי.

מצד שני, אולי זה ענין של אופי – אני פשוט לא יכול לעצור את עצמי. כך קורה שאני מוצא את עצמי מגיב למאמרון של ויל ריצ'רדסון מלפני קצת פחות משובע. ריצ'רדסון דיווח על מושב בכנס בו הוא השתתף, ועל התרשמותו העמוקה מאחת ההרצאות:

The keynote by Marco Torres was phenomenal I thought. And I loved the message, which was basically to tell educators that we have tools now that just about every type of learner can flourish with, and we need only to find the creativity within us to make it happen. The examples of student work he showed were nothing short of amazing, and worth sharing to every educator audience out there. His kids come from the most undereducated and poverty stricken areas of LA and yet they are succeeding in multimedia. The big question that we’re going to have to deal with is whether we can teach the fundamental literacies through the media that kids are most motivated and driven by.
כהרגלי, הקלקתי על הדוגמאות של עבודות הסטודנטים. אולי הפעם, חשבתי, להבדיל מיותר מדי פעמים קודמות, אגלה שאני מסכים שאכן מדובר בעבודות מדהימות.

מה אני יכול להגיד? מדובר במאגר גדל ממדים של סרטים קצרים (ואנימציות) שהוכנו על ידי תלמידי תיכון בשכונה ענייה צפונית ללוס אנג'לס. חלק מהסרטים אכן די מרשימים. חלק ... הרבה פחות (ואני בטוח שריצ'רדסון, כמוני, לא צלל לתוך כולם לפני שהוא הגיע למסקנות שלו לגביהם). אינני בטוח, אבל נדמה לי שמדובר במאגר מצטבר של מספר שנים. זאת ועוד, קשה לזהות באיזה גיל התלמידים, או את מידת הנסיון שלהם בשימוש במדיום. האם מדובר בסרטים ראשונים? האם מה שמוצג באתר עבר עריכה ואולי טיפול של יד מקצועית יותר?

דווקא מעניין אותי לדעת כמה זמן התלמידים עבדו על הסרטים שלהם, כמה עריכות הם עברו, כיצד החליטו מה גמור ומה לא. לא מצאתי באתר התייחסות לשאלות כאלה. מפני שאינני חושב שכתיבה חד-פעמית, טובה ככל שתהיה, היא מטרה בפני עצמה, גם במקרה של סרטים כאלה, חשוב לי התהליך יותר מאשר התוצאה (לפחות מבחינה חינוכית).

ואולי באופן קצת פרדוקסלי, מה שאולי מרשים ביותר בפרויקט הזה איננו, לטעמי, השימוש בטכנולוגיה, אלא הגיבוש הקהילתי שבא לידי ביטוי בכמה סרטים הסברתיים באתר. למרות שריצ'רדסון מתלהב מהשימוש בטכנולוגיה, נדמה לי שמה שאנחנו רואים בפרויקט מהסוג הזה הוא שקהילה שבוחרת לבחון את עצמו, ומעודדת תלמידים לעשות זאת – באמצעות כל כלי שהוא – יכולה להגיע לתוצאות לימודיות חשובות. בעצם, יש לנו כאן עדות לכך שהטכנולוגיה צריכה לשרת את הלמידה, ולא ההפך.

יום שלישי, 18 ביולי 2006 

אם זה לא מתחדש, זה פשוט לא בלוג

קיץ. אין פעילות בבתי הספר. נדמה לי שאפילו הכנסים בחו"ל לרוב אחורינו. אירוע משפחתי, ביקור של חברים מחו"ל, החום, וכמובן גם המצב הבטחוני המדורדר, משפיעים על הכתיבה, או אולי על אי-הכתיבה. אבל בעצם, זה רק מחדד את הבעיה. אם בלוג לא מתחדש, הוא מפסיק להתקיים. צריכים לכתוב משהו, נכון?

חלק מהבלוגרים שאני קורא מתמידים. לטעמי, הם גם חוזרים על עצמם, אבל במציאות שבו, כזכור, צריכים לכתוב משהו, אפשר אולי לסלוח לאלה שבוחרים פשוט לספר לנו שוב ושוב על העתיד הזוהר של הלמידה באמצעות האינטרנט. בעצם, אני לא כל כך שונה מהם, פשוט עם דגש קצת שונה: הם מספרים לנו, פעם אחר פעם, שהבלוגים בחינוך משנים את פני הלמידה, ואילו אני ממשיך, פעם אחר פעם, להרים גבה.

ובכל זאת, אולי יש הבדל משמעותי. בארץ כמעט כולנו מכירים זה את זה. במידה רבה, אני כותב לקבוצת אנשים שכבר מכירה את דעותי. העולם דובר האנגלית, לעומתנו, הרבה יותר גדול. נדמה לי שהוא אפילו מספיק גדול כך שהוא סובל את החזרה על אמירות נדושות – הרי, תמיד יש עוד מישהו שעוד לא שמע אותן.

האם כל זה אומר שלתקופת הקיץ אני מדומם מנוע? נדמה לי שלא. יש עדיין לא מעט שעליו אפשר לכתוב. אבל סביר להניח שהתדירות תהיה איטית יותר.

יום חמישי, 6 ביולי 2006 

על דשא ירוק - או, האם באמת קיימת פרוביציאליות ישראלית בתקשוב?

קוראת אחת (מה? מישהו באמת קורא את ההגיגים האלה?) הגיבה למאמרון הקודם שעסק בתחושה שאנחנו חוזרים על עצמנו בכנסים המקצועיים על מחשבים בחינוך. היא הביעה את הרצון להיות שם - ב-NECC, במקום שלכאורה הדברים המעניינים מתרחשים, במקום שאנשי שם מסתובבים, ואולי החשוב ביותר ... במקום שבו מדברים על השימוש בויקי, בפודקאסטינג ובבלוג.

גם אני אינני שם, ויד על הלב, גם אני הייתי רוצה לפגוש כמה מהאנשים שאת הגיגיהם אני קורא לעתים קרובות. אבל נדמה לי שלו היינו שם, היינו מתאכזבים, אם כי לא מפני שלא משמיעים שם את מילות הקסם של השנה הנוכחית.

לפני תחילת הכנס, דוד ווארליק כתב בבלוג שלו על הנושאים שמופיעים בתוכנית:

Out of curiosity, I’ve done a quick search of the conference program for sessions using some Web-two-point-O’esque terms. Here’s what I found (in parentheses is the number of sessions in last year’s program):
Blog — 35 sessions (15)
Podcast — 31 sessions (3)
RSS — 6 sessions (4)
wiki — 10 sessions (2)

רשימה כזאת יוצרת את הרושם שה-NECC באמת עוסק בנושאים די בוערים, בטכנולוגיות שבחזית התקשוב. אבל הבעיה היא שכבר קראתי לא מעטים מהבלוגים האלה, והאזנתי ליותר מדי podcasts, והתחושה היא שאולי הטכנולוגיות התקדמו, אבל הלמידה עדיין צולעת.

אין ספק שמבחינה טכנולוגית ישראל נמצאת בפיגור אחרי ארה"ב (ואולי גם אירופה). יש, לדעתי, לפחות שתי סיבות שבגללן קיים הפיגור הזה: בעיות לא כל כך קלות לפתרון בתרגום לעברית, והמסה קריטית הדרושה כדי ששימושים מעניינים יצמחו מתוך כלל השימושים הבאנאליים. יוצא ש-שם משתמשים בכלים שכעת נמצאים בכותרות, ואילו אנחנו עדיין בונים אתרים מיושנים, או משתמשים סתם בקבוצות דיון. אבל נדמה לי שכאשר מדובר בפדגוגיה, או בלמידה של ממש, גם הם וגם אנחנו עדיין מגששים באפלה.

 

על כנסים, ועל מה ש (שוב ושוב) מתרחש בהם

אולי זה עניין של גודל. אין זו הגזמה להגיד שבישראל אפשר לרכז כמעט כל מי שעוסק בנושא של מחשבים ואינטרנט בחינוך לתוך אולם אחד. הרי בעצם, זה כמעט מה שקורה מדי שנה בכנסי מו"ח. לא רק זה, כאשר עוד גופים ראו כי טוב, גם הם ארגנו כנסים, ורבים מאיתנו נפגשנו לא רק פעם אחת בשנה, אלא מספר פעמים ... עד שהתחילו להבין שמלבד להפגש, עוד משהו צריך לקרות בכנסים כאלה.

אולי זאת הסיבה שהשנה לא היה כנס מו"ח, וגם לא (אם אינני טועה) כנס גולשים של מופ"ת. הרי התחלנו לחזור על עצמנו בצורה מדאיגה. לפני מספר שנים כל אתר חינוכי חדש היה סיבה לחגיגה. המציגים קיבלו 20 דקות להראות לנו משהו שמהקהל נראה די דומה לאתר אינטרנט, או אולי הראו לנו מספר דפים של קבוצת דיון כדי לשכנע שמדובר בכיתה לומדת. כמובן שאין שום פסול בכל זה, ולפעמים מה שנדוש לצופה הוא חידוש למי שבונה אותו (וזה בפני עצמו נושא חשוב למאמרון עתידי). אבל התעייפנו מלחזור על זה פעם אחר פעם.

במקום גדל ממדים כמו ארה"ב, אולי המצב שונה. שם לא כולם מכירים את כולם, ומי שהציג לפני שנה במזרח יכול להציג את אותו הדבר במערב ולזכות שוב בשבחים, למרות שהוא לא חידש שום דבר במשך השנה.

ולמה כל ההרהורים האלה? בשבועות האחרונים אני נתקל שוב ושוב בדיווחים בבלוגים שאני קורה מחו"ל על הכנסים שמתקיימים בקיץ. על פי רוב, מספרים לנו על מי שיהיו שם וכמה מגניב יהיה לשמוע את המציגים האלה. יתכן. אבל אפילו בהתחשב בעובדה שבגלל המרחב הענק של ארה"ב לא כולם פוגשים את כולם בכל כנס, זה מתחיל להיות די מעיק. הנה, טים לאואר אולי מתכוון לזה כאשר בבלוג שלו הוא מדווח על קיומו של כנס בנושא אחר מאשר הטכנולוגיה בחינוך, ואז הוא מוסיף:

While I'm sure I will enjoy NECC this week in San Diego, it sounds like what is going on in Aspen will be a whole lot more interesting...

אם אני קורא נכון בין השורות, נדמה לי שגם הוא חש שהדברים חוזרים על עצמם.

יום שבת, 1 ביולי 2006 

שאלות שכדאי לשאול כאשר כותבים לבלוג

דוד ווארליק, ללא ספק אחד מבעלי הנסיון הרב בבלוגים בחינוך, מדווח בבלוג שלו על מה שבכוונתו לעשות בסדנא שהוא מנהל השבוע. הוא רושם חמש שאלות שלדעתו יש להנחות תלמידים לשאול כדי שהם יוכלו להעריך את מה שהם כותבים:

What did you read in order to write this blog entry?
What do you think is important about your blog entry?
What are both sides of your issue?
What do you want your readers to know, believe, or do?
What else do you need to say?

אין ספק, הכיוון הכללי של השאלות האלו חיובי מאד. אפשר, כמובן, להתווכח איתן, אולי לשנות אותן טיפה, אולי להוסיף עליהן. אבל הדבר החשוב הוא הראייה הרחבה יותר - תפיסת הכתיבה בבלוג בכללותה. ווארליק מוסיף:

These questions assume that blogging is seen as a practice of literacy, accessing, processing, and communicating information. They also serve to help the writer to focus on the broader aspects of the issues being written about, exploring all sides and perspectives, and even exploring the next phase of the communication.

רצוי להדגיש את הקטע הזה. הוא כותב שהשאלות האלו מניחות כהנחת יסוד שכתיבה בבלוג קשורה לאוריינות - הגישה למידע, הטיפול בו, והעברתו הלאה. אני כמובן מסכים.

יחד עם התחושה החיובית שהגישה הזאת מעוררת, נדמה לי שיש צורך לציין שג'יימי מקנזי (וכמובן לא רק מקנזי) מדגיש כבר שנים שהמיומנות המידענית החשובה ביותר היא לדעת לשאול שאלות טובות. (עדיין, אחרי שנים רבות, האתר של מקנזי - From Now On - הוא מקור חשוב להתייחסות בריאה לשילוב האינטרנט בחינוך. רק לאחרונה הוא פרסם מאמר טוב על הטוב והרע שבבלוגים.) לשאלות של ווארליק מיקוד שונה מאלה של מקנזי, אבל בהחלט מעודד לקרוא מישהו שעבורו עצם הכתיבה בבלוג איננה מטרה בפני עצמה, מישהו שמנסה לראות את הכתיבה הזאת בראייה חינוכית רחבה יותר.

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates